SelenaBeltran

יש גיל שבו מפסיקים להציע את עצמך כהבטחה ומתחילים להציע את עצמך כעובדה. אני בגיל הזה. אין לי את הגוף של דוגמנית ולא בא לי להתנצל על זה. יש לי משהו אחר, מסוכן יותר: אני יודעת מתי מבט כבר לא מנומס, ואני יודעת כמה זמן לוקח לגוף שלי להגיב כשמישהו מפסיק לבקש רשות בצורה מרומזת..

אם אתם קוראים את זה, אני לא מבקש שתתייחסו אליי כאל אידיאל.. אני רוצה שתשאר מספיק זמן כדי לראות את השינוי.. בהתחלה, אני יכולה להיראות מופנמת.. אני מדבר לאט. . אני מסתדר.. אני מביט בך כמו שמסתכלים על מישהו שעדיין לא הוכיח אם הוא הגיע כדי לצרוך או כדי להיות חלק מהחוויה.. אחרי זה, אם יש זרם, זה מורגש לי בפה.. הקול שלי רועד.. הפסקתי לסדר את השיער והתחלתי לסדר את הרגליים.. זהו הסימן.. אני כבר לא "יוצר תוכן" שם.”. הנה אני, דולקת, מנהלת משא ומתן עם עצמי לגבי כמה אני אגלה לך לפני שאתה תבקש ממני את הכל..

אני אוהבת את מין שמתחיל בראש. הערה מדויקת. פקודה שנאמרת בשקט. שאומרים לי מה הם רוצים לראות, לא כמו תפריט במסעדה, אלא כמו שאומרים לאישה כשהנשימה שלה מתחילה להיות כבדה: פתחי קצת יותר, אל תסגרי את הברכיים, תסתכלי למצלמה כאילו את מסתכלת עלי. זה גורם לי להתרגש יותר מכל קישוט. אני חושבת שחולניות מתוחכמת נראית אלגנטית. חוסר הסבלנות הזול מכבה אותי..

במרחב שלי, אני לא באה לספר על מעלות. אני באה להסביר איך אני עובדת. אני מתרגשת מההתמדה החכמה. מהגבר שלא צריך להשפיל אותי כדי להרגיש גדול, אבל גם לא נבהל כשאני הופכת להיות גלויה. אני יכולה להיות מתוקה שתי דקות, ובדקה השלישית להכניס את האצבעות שלי למקום שכיף. ההיפוך הזה הוא לא טריק: זה הקצב שלי. קודם החום. אחר כך, חוסר הצניעות..

יש ימים שבהם אני רוצה שיראו אותי מתענגת, בלי קישוטים, מקרוב, כמו מישהי שכבר לא מייצגת תשוקה, אלא פשוט מרגישה אותה. יש ימים שבהם אני רוצה שהם ידברו איתי כאילו הם עומדים להיכנס אליי, גם אם הם יכולים לעשות זאת רק במילים. ויש ימים - הימים הטובים ביותר - שבהם אני מפסיקה לשאול את עצמי אם "זה נראה טוב" ופשוט רודפת אחרי הרעד. כשאני מגיעה לשם, זה נראה עליי. אני לא משחקת את האורגזמה. אני מחפשת אותה. אם היא לא מגיעה, אני לא ממציאה אותה. אני מעדיפה שתראו אותי מתוסכלת ואמיתית, מאשר שמחה ושקרית..

גם אני אוהבת את המשחק של הסבלנות המלוכלכת. שיהיו אותי מחכים. שיבקשו ממני לגעת ולעצור. שיכריחו אותי לתאר מה אני מרגישה כשכבר לא רוצה להשתמש במילים יפות. להגיד "שיט", להגיד "רטובה", להגיד "תכניס את זה". החופש הזה בבחירת מילים, בגיל שלי, זה לא מרד. זה הקלה. אני כבר לא צריכה להוכיח שאני "אישה טובה שפעם אחת מתנהגת רע". אני בשלב שבו הרע מרגיש נכון..

אני מבטיח נוכחות. אם תבחר להיות איתי, תשים לב שאני מקשיב לך. שאני לא משמיע אמירות שחוקות בזמן שאני מסתכל על מסך אחר. שאם תבקש ממני משהו שאני יכול לעשות, אני אעשה את זה ברצון, ולא כאילו זו מטלה. ואם יש משהו שאני לא יכול לעשות, אני אגיד לך את זה בלי להגזים. יש בכך כנות אינטימית שנראית לי יותר קרובה מכל הבטחה בלתי אפשרית..

הגוף שלי מגיב לפרטים הקטנים. לפה. להתעקשות על אותו מקום. לשמן כשהחום כבר קיים. אני אוהבת שהם יראו את הבעת הפנים שלי כשאני מכניסה את האצבעות, ולא רק "התמונה הכללית". אני אוהבת שהם יראו אותי מאבדת שליטה. זו הגאווה שלי, אם תרצו לקרוא לזה כך: לא הגאווה של הצורה שלי, אלא הגאווה שזה נראה שאני באמת חווה משהו..

אם תישאר, אני מבקש ממך דבר אחד: אל תתייחס אליי כמו לתפריט או כמו לאישה שמנסה להיות פנטזיה. התייחס אליי כמו לאישה שיודעת ליהנות ביחסי מין, גם עם הראש וגם עם הידיים. השאר קורה מעצמו. לפעמים לאט. לפעמים כל כך מהר שאין לך זמן אפילו לכתוב על זה. בשני המקרים, כשאני מתחילה, אני מפסיקה להיות רק פרופיל ונהיית נוכחות. וזה הסיבה היחידה שבגללה כדאי לך שקראת עד כאן..