MelanieDiiaz

במהלך שהותה, מלני השתתפה בטקסים של שבט הוואיו והכירה את המיתולוגיות שלהם, כמו גם את האתגרים שעמדו בפניהם עקב ניצול משאבי הטבע. היא הרגישה קשר עמוק לסיפורי ההתנגדות שלהם והחלה להבין את החשיבות של שימור לא רק של המגוון הביולוגי, אלא גם של המגוון התרבותי. היא חזרה מהג'יירה עם משימה חדשה: לקדם כבוד לתרבויות הילידיות..

כאן, בארץ הוויו – קהילה ילידית המוכרת בזכות החוסן שלה והקשר העמוק שלה עם הטבע – ג'וליה מצאה שלווה פנימית שהיא מעולם לא חווה קודם לכן. היא בילתה ימים במדיטציה בין הדיונות, צופה כיצד הרוח מעצבת צורות חדשות בחול, ולילות שלמים תחת שמיים מלאים כוכבים שנראו כאילו הם מספרים את סיפורי היקום..

לאחר שהייתה באמזונס, ג'וליה נמשכה לקיצוניות אחרת של קולומביה: מדבר גואהירה בצפון-מזרח המדינה. הנוף הצחיח, עם דיונות חול אינסופיות לכאורה ושמים עצומים המנגבים את האופק, ניגוד חזק עם הג'ונגלים וההרים הפורחים שהיא חקרה. זה היה בגואחירה שג'וליה חוויה סוג של לידה מחדש רוחנית.

היא הבינה שם שהשימור אינו רק הגנה על האדמה, אלא גם הגנה על התרבויות והידע העתיק שקיימו איתה קשר במשך אלפי שנים. ניסיון זה שינה את נקודת המבט שלה על עבודתה ונתן לה מטרה חדשה: להגן על זכויות הקהילות הילידיות וללמוד מהן בתהליך השימור..

יש רגעים שבהם מבינים שהשקענו יותר מדי זמן בחיפוש אחר דברים במקומות אחרים, כשבפועל הם היו פשוט צריכים להתגלות בתוכנו.. הרגשתי תחושה מתמדת של מבט החוצה, כאילו מפגש, מקום או חוויה חדשה יכולים סוף סוף לחשוף את האדם שאני רציתי להיות.. ואז התחלתי להקשיב לקול הפנימי הזה, שאותו השארתי לעיתים קרובות בשקט.. היא לא ביקשה ממני להשתנות, רק להקשיב לה.. מאז, אני מתקדם עם התחושה המוזרה והנפלאה של גילוי בכל יום חלק חדש ממני, חלק שהיה תמיד קיים, אבל פשוט חיכה שאשים לב אליו..

למדתי לאהוב את עצמי ברגעים שבהם אני מרגיש חזק, אבל בעיקר ברגעים שבהם אני מטיל ספק בעצמי.. קל להעריך את עצמך כאשר הכל נראה כאילו הולך בכיוון הנכון, כאשר הפרויקטים מתקדמים והמבט שאתה מפנה לעצמך מלא בביטחון.. אבל האהבה האמיתית לעצמנו מופיעה כאשר אנו מקבלים גם את הימים הפחות טובים, כאשר אנו נותנים לעצמנו את הזכות להאט, לא להחזיק בכל התשובות ולהתחיל מחדש כמה פעמים שצריך.. היום, אני כבר לא שואף להיות מושלם כדי לזכות בחמלה כלפי עצמי.. אני מעדיפה להיות כנה, נוכחת ויכולה להכיר ביופי של הדרך שלי..

הטבע לימד אותי הרבה על דרך קיום זו.. לפעמים, מספיק להתרחק מהרעש, להסתכל על נוף שנפרש לפניך, או להרגיש את האוויר משתנה עם השעות, כדי להבין שלכל דבר יש את הקצב שלו.. שום דבר לא חייב להיות קבוע כדי להיות יפה.. האור משתנה, הנופים מקבלים גוונים חדשים, הימים מתחילים ומסתיימים, ובכל זאת, כל רגע הוא ייחודי.. כששמתי לב לפשטות הזו, הבנתי שאני גם יכולה להשתנות בלי לפחד לאבד את מי שאני..

אני אוהב את התחושה הזו של חופש שמרגישים כשמגלים מקום בפעם הראשונה.. ללכת בלי לדעת בדיוק מה נמצא בסוף הדרך, לתת לסקרנות להוביל את הצעדים, להסתכל סביב עם התחושה שכל דבר יכול להפוך לגילוי.. לחקור את העולם מאפשר לי להבין טוב יותר מה קורה בתוכי.. כל אופק חדש נראה כאילו הוא פותח דלת שונה, כל חוויה מציעה לי שאלה חדשה, וכל שאלה מקריבה אותי עוד קצת לאדם שאני רוצה להיות..

ואז יש את האנשים, המפגשים הבלתי צפויים האלה שיכולים להפוך יום רגיל לזיכרון יקר ערך.. אני אוהב לגלות מישהו בהדרגה, ללמוד את דרך החשיבה שלו, להקשיב למה שהוא לא תמיד אומר במילים.. אני אוהב את הרגעים שבהם אמון נבנה באופן טבעי, כאשר שני אנשים יכולים לחלוק את הסיפורים שלהם בלי צורך לייפות אותם.. יש יופי מיוחד בגילוי ההדדי הזה, בתחושה של מפגש עם מישהו שאינו שם כדי למלא חלל ריק, אלא כדי ליצור איתנו מרחב חדש..