MarianaJacky

אני אספר לך את כל הסיפור, כי דברים כאלה נהנים יותר כשלא מפספסים אף פרט.מבוא. הכל התחיל ביום שישי בלילה.. לא היו לי תוכניות גדולות, אבל לבשתי את הבגדים האלה שגורמים לך להרגיש שאתה שולט בעולם ברגע שאתה מסתכל במראה: חולצה קצת יותר פתוחה מהרגיל, בושם בדיוק בנקודות המרכזיות (צוואר, פרקי ידיים) וגישה של "בואו נראה מה הלילה יביא.". נקודת המפגש הייתה בר תת-קרקעי, מוסתר מאחורי חזית רגילה במרכז העיר.. כשירדתי את המדרגות, האווירה כבר עטפה אותי: קירות לבנים חשופים, תאורה אדומה עמומה מאוד וג'אז רך ברקע שהכניס אותי לקצב הנכון.. ישבנו בשולחן קטן מאוד, כל כך קטן שאפילו ברגע הראשון הברכיים שלנו התנגשו.. במקום להתנתק, שמתי קשר.. הנה המשחק התחיל.

הנסיעה ואובדן השליטה: לבקש את החשבון היה תהליך כמעט נואש. יצאנו לרחוב והרוח הקרה של חצות פגעה בנו, אבל הייתי מחוץ לעצמי. הזמנו מונית כדי להגיע לדירה שלי. במהלך הנסיעה, השקט במושב האחורי היה מחריש אוזניים. אף אחד לא אמר מילה, אבל הידיים שלנו היו משולבות, נצמדות זו לזו בדחיפות שהתגברה בכל רמזור אדום. הסתכלתי בחטף עלהשקפות של אורות העיר על החלון, מחזיק את נשימתו.. ברגע שחצינו את הסף של הדלת שלי, הדלת אפילו לא סגרה את עצמה לגמרי, וכבר היינו בפנים.. הם הכניסו אותי לפינה, ליד הקיר של המסדרון.. הרגשתי את המכה החזקה של הגוף שלה על הגוף שלי, שהותירה אותי כמעט חסרת אוויר, ואת הפה הרעב ההוא שחיפש את הצוואר שלי.. הידיים שלי, שעד לפני רגע שמרו על קור רוח, נטמעו בשיערה מתוך ייאוש, משתוללות מעט, מגיבות לאותה דחיפות..

המשחק מאחורי הקלעים הזה קצת יותר נועז. זה קרה במהלך מסיבה פרטית בגלריה לאמנות, מקום מלא אנשים, מוזיקה רועשת וכוסות שמפניה שהמשיכו להתמלא. הפלירט התחיל מוקדם עם חיוכים שותקים מקצה אחד של החדר, אבל השיא האמיתי הגיע כשהתבקשתי בעדינות להתרחק מהקהל. הגענו בסופו של דבר למסדרון.החלק האחורי, מואר בעדינות על ידי נורת חירום, שבו אוחסנו יצירות האמנות שלא היו מוצגות.. מה שהפך את החוויה הזו לכל כך אינטנסיבית היה הסיכון שיתגלו אותנו.. הם דחפו אותי חזק לגב, אל אחת מארגזי העץ של הפסלים; הספקתי לומר שמישהו יכול לבוא, למרות שהטון של הקול שלי ביקש בדיוק את ההפך.. בתגובה, יד עלתה לאט לאורך הירך שלי, הזיזה את הבד בביטחון שגרם לי לנשוך את השפה התחתונה כדי לא להוציא אנחה.. הדופק שלך מואץ פי שניים כשאתה יודע שאתה במרחק של קיר בלבד ממאות אנשים.. הנשיקות היו שקטות אך נחושות, מאבק עדין על שליטה, תוך שאנחנו הקשבנו בקפידה לכל צעד במסדרון.. זו הייתה פגישה קצרה, גנובה, מלאה בחושניות פראית.. כשחזרנו למסיבה, עם שיער קצת פזור ושפתיים מעט נפוחות, אף אחד לא שם לב לשום דבר... מלבדנו, שצפינו זה בזה מרחוק, ביודעים את הסוד שחלקנו..

החום של הגשם. באותו לילה, סערה כמו שמשתקת את העיר.. הייתי בלובבי של מלון בוטיק, מחפש מחסה מהקור עם מעיל ארוך וניגרוני ביד.. לא הייתה לי שום כוונה להישאר, אבל אז פגשנו.. זה היה מבט כזה, מגנטי, בבר, שבו כל הרעש של המקום נעלם ואתה נשאר לבד, מודד את המרחק.. ללא אמירת מילה, ההזמנה הייתה ברורה, ובסופו של דבר עלו יחד במעלית לאחד מהקומות הגבוהות ביותר.. המסע של עשר קומות בלבד נראהנצח מחניק, בצורה הטובה ביותר.. המרחב היה כל כך קטן, עד שיכולתי להרגיש את החום שקפא ממנה ואת הריח של גשם טרי שהביאה איתה מהרחוב.. אף אחד לא דיבר, אבל הנשימות שלנו נעשו כבדות יותר, וברגע שלפני שהדלתות נפתחו, הרגשתי אצבעות חזקות שנגעו בשורש כף היד שלי, והורידו את כל הזהירות שלי.. כשהיכנסנו לחדר, החלון הראה את העיר מוצפת וטשטושה על ידי האורות.. לא היה זמן להדליק את הנרות; המעיל שלי נפל לרצפה תוך שנייה, והידיים שלי מצאו את העור החם מתחת לבגדיה, בניגוד מושלם לקור שבחוץ.. התקדמנו לכיוון המיטה בדחיפות מגושמת, מונחים רק על ידי קולות הברקים והנשימות הכבדות שהתערבבו עם קול המים המכים בזכוכית.. זו הייתה לילה ארוכה, מסוג הלילות שבהם אין מנוחה, כי כל מגע מרגיש כאילו הוא מצית אש חדשה.. לקראת הבוקר, הסערה שככה, אבל החדר עדיין היה רווי באותו חום לח וחשמלי..