HaannaRoberts

אני מאלה שמעדיפות לנחש לפני שנוגעות, להרגיש לפני שמשתלטות. יש בשקט הבטחה שאני אוהבת לשמר. אני צופה בניואנסים, בנשימות, בהיסוסים. הכל הופך לשפה. לעיתים קרובות, הרצון נוצר שם, ברגעים העדינים האלה שבהם עוד לא נאמר דבר, אבל הכל כבר מנוחש. איתי, כל תחושה לוקחת את הזמן שלה, כל רגש מתיישב לאט, כמו משהו מובן מאליו שמתגלה בשקט..

אני אוהב את הרגעים שבהם המבטים נשארים מרותקים והמילים הופכות כמעט מיותרות. יש קסם בעלייה האיטית הזו, במתח העדין שמחבר בין שני בני אדם. אני נותן לעצמי להינשא על ידי האנרגיה של הרגע, שם לב לכל פרט, לכל רטט. דבר אינו משתרש במקרה, אבל גם דבר אינו מופעל בכוח. הכל נבנה בעדינות, בהרמוניה שקטה שבה אנו מגלים זה את זה בהדרגה..

הקשר הוא עבורי חיוני, כמעט קדוש. הוא נוצר באמצעות הקשבה, סבלנות, ובאותם רגעים קטנים המוקפאים שלוקחים עוצמה בלתי צפויה. אני אוהב ליצור מרחב שבו מרגישים חופשיים, ללא מסכות, ללא לחץ. מקום שבו הרצון יכול לבוא לידי ביטוי באופן טבעי, ללא הגבלות. דווקא ברכות המשותפת הזו נולות התחושות העמוקות והאמיתיות ביותר..

אני מאמין לרגעים הקטנים שמגיעים בלי התראה, לאותם דחפים עדינים שחודרים לגוף ולנפש. אין צורך לעשות יותר מדי כשכל העניין מתרחש בעוצמה של רגע אחד. נשימה, תשומת לב, נוכחות אמיתית. וכל זה משתנה. אני אוהב לטפח את האווירה הזו שבה שוכחים הכל, ושבה הדבר היחיד שחשוב הוא הקשר העדין והחזק בו זמנית..