Versavi

שמי טניה. אם תשאלו אותי מה אני, קשה לי לענות במילה אחת. אני יכולה להיות מאוד שונה. אני יכולה לצחוק בקול רם, ודקה אחר כך אני חושבת כל כך עמוק שאני מפסיקה לשמוע את כל העולם סביבי. אני יכולה להיות כל כך עדינה שאני רוצה לגעת בכל החיים שלי בקצות האצבעות..

או שאני יכול להיות האדם שיסתכל לך ישר בעיניים ויגיד לך את האמת שאתה לא רצית לשמוע. וזו כנראה הסיבה שהחיים שלי אף פעם לא היו קלים. יש לי עיניים שחורות. לא רק כהות - פשוט שחורות. כאלה שאנשים לפעמים מנסים להבין משהו בהן, אבל לא תמיד מצליחים. אמרו לי פעמים רבות שהעיניים שלי יכולות להיות מסוכנות..
אני תמיד צחקתי. כי למעשה, יש הרבה רכות וחמלה שמסתתרים מאחורי המבט הזה.. אני פשוט לא מראה את זה לכולם.. החיוך שלי הוא סיפור אחר לגמרי.. זה מופיע באופן מפתיע. . אני יכולה ללכת הרבה זמן, לחשוב ברצינות על העבודה שלי, להקשיב למישהו וכמעט לא לשנות את הבעת הפנים שלי.. ואז מישהו אומר משהו מצחיק - וזהו.. אני מחייכת.. ואז, כפי שאמרו לי, כל הפנים שלי משתנות.. אני אוהב את החיוך שלי.. לא בגלל שאני חושב שזה מושלם.. אבל כי זה אמיתי.. אני מאוד אוהב אותנטיות באופן כללי.. אני לא אוהב מסכות.. אני לא אוהב אנשים שאומרים דבר אחד, חושבים דבר אחר ועושים דבר שלישי. אפשר לרמות אותי פעם אחת.. אולי אפילו פעמיים. . אבל בפעם השלישית, אני פשוט אלך.. אין שום שערורייה.. אין הסברים. . בלי דרמה. מכיוון שלמדתי להבין: לפעמים, ללכת בשקט היא דרך חזקה בהרבה מאשר להוכיח את עצמך נכון מאה פעמים..

השיער הארוך שלי תמיד היה חלק ממני. אני אוהבת את האופן שבו הוא זז כשאני הולכת, את האופן שבו הוא מתנפנף ברוח, את האופן שבו הוא נופל על הכתפיים שלי. אבל כשמדובר בגוף שלי, תמיד היו הרגליים שלי אלו שמשכו את מירב תשומת הלב. רגליים ארוכות, צרות, ומסוגרות בקעקועים..

בפועל, הקעקועים על הגוף שלי הם לא רק ציורים. לכל אחד מהם יש משמעות. חלקם מזכירים לי אנשים. חלקם רגעים. חלקם כאב. וחלקם דברים שעברתי. יש הרבה סיפורים על הגוף שלי. אם תסתכלו עלי באופן שטחי, אתם עלולים לחשוב שאני פשוט ילדה עם קעקועים. אבל אם תסתכלו מקרוב, כל ציור יכול לספר לכם משהו עליי..
על מי שהייתי. על מי שהייתי. ועל מי שאני לעולם כבר לא אהיה.. אני לא מפחד להיות מי שאני.. אני חושב שזה כנראה אחד הדברים החשובים ביותר שלמדתי.. אני לא רוצה שכולם יאהבו אותי.. אני לא רוצה להיות בנוח. . אני לא רוצה לומר מה מצופה ממני.. אם משהו לא מוצא חן בעיני, אני אגיד את זה.. אם אני אוהב, אני אגיד את זה.. אם אני נפגע, אני לא אעמיד פנים שהכל בסדר.. ואם אדם מתנהג בצורה לא הוגנת, אני לא אשאר בשקט רק בגלל שהאמת עלולה להיות לא נוחה.. הייתי צריך לשלם על הכנות הזו.. לפעמים אנשים היו מתרעמים.. מישהו קרא לי קשוח.. מישהו אמר שאני ישיר מדי. . מישהו פשוט הפסיק לתקשר איתי.. ואתם יודעים מה? אני לא מצטער על זה.. כי אני מעדיף להיות לבד מאשר להיות מוקף באנשים שצריכים לשחק תפקיד.. אבל יש דבר אחד שאנשים לרוב לא רואים.. מאחורי הישירות שלי מסתתרת נערה עדינה מאוד.. האדם שיכול להקשיב לאדם אחר במשך שעות אם הוא סובל.. מי שזוכר דברים קטנים. האדם שיכול לקנות לחברה שלו את הקפה האהוב עליה פשוט כי היא עברה ליד בית קפה והוא נזכר בה.. מי שיכול לחבק בלי מילים.. האדם שאוהב את הערבים, כשהוא יכול לשבת איפשהו ליד החלון, להאזין למוזיקה ולחשוב על החיים.. אני לא קר.. אני פשוט זהיר. . הלב שלי לא פתוח לכולם. . אבל אם אני מאפשרת לאדם להיכנס לחיי, הוא פוגש את האני האמיתי שלי.. ללא פילטרים. אין אגדות יפות.. בלי משחקים.. פעם אחת, עמדתי מול המראה והסתכלתי על עצמי.. בתוך העיניים השחורות. בשיער הארוך. בסלון הקעקועים. במבט על השתקפות שלי, שידעה עלי יותר מכל אחד אחר.. And suddenly I thought: "בילית כל כך הרבה שנים בניסיון להסביר לאנשים למה אתם כאלה.. ולמה?" חייכתי. . לפעם הראשונה מזה זמן רב, לא הרגשתי צורך להסביר כלום.. פשוט הייתי אני..