NaomyRose

Naomy: עקומות בתנועה😏❤️

האספלט בעיר עדיין שמור מקרירות הבוקר כשנעמי כיוונה את שרוכי נעליה.. עבורה, היום לא התחיל עם הריח של הקפה, אלא עם הקול הקצבי של צעדיה על הרצפה.. כמו רצה בלתי נלאית, כל קילומטר שעברה היה הצהרה של כוונות: היא לא רק חיה בעולם, אלא כבשה אותו באמצעות תנועה.. עם אנרגיה שנראתה כאילו היא מפרה את חוקי התרמודינמיקה, נאומי הייתה האישה שמביאה אור לכל חדר עוד לפני שהיא אמרה מילה.. הקסם האישי שלו לא היה מסווה, אלא תוצר טבעי של חיים שנחיו במלוא עוצמתם.

השגרה שלה הייתה מגוון רחב של פעילויות גופניות.. אם היא לא הייתה עוברת קילומטרים בשביל הררי, אפשר היה למצוא אותה במגרש הטניס או כשהיא משפרת את הטכניקה שלה בבריכה.. עבור נאומי, הספורט לא היה רק דרך לשמור על משמעת, אלא המסגרת שבה הטבע החברותי שלה מצא את הביטוי המלא שלו.. היא העריכה את החברותיות של עבודת צוות ואת התחרותיות הבריאה של תחרות, תמיד עם חיוך שיכול היה להרגיע אפילו את היריב הרציני ביותר.. הצחוק שלה היה החוט המקשר של אחר הצהריים שלה, מנגינה שהדביקה את אלה שהיו להם הזכות לחלוק את החיים איתה.

עם זאת, מאחורי החזות הזו של כוח ועמידות, פועמת רגישות עדינה.. נאומי לא הסתפקה רק בריצה בנוף: היא התבוננה בו בעיניים של אוצרת מוזיאון.. הנטייה החזקה שלה לאמנות הייתה הניגוד המושלם לאתלטיות שלה.. בסטודיו שלה, מוקפת בקנבסים חצויים ובמברשות הנושאות את סימני האובססיות האחרונות שלה, הזמן נמתח.. שם, האדרנלין של המרוצים הפך לקווים חיים ומרגשים, ולמרקמים נועזים.. היצירות שלה, בדיוק כמוה, היו התפרצות של צבעים; הן לא הכירו בחולשה או בגוונים אפורים.. להבין את האמנות שלו, זה היה להבין את הנשמה שלו: שילוב של הדיוק של ספורטאי והחופש של חולם.

במוצאי שבת אחד, אחרי שסיימה חצי מרתון תחת השמש, נאומי הייתה בטקס הפתיחה של גלריה קטנה מקומית.. היא אספה את שערה בצורה אלגנטית ונינוחה, ועיניה הבריקו משמחה על המאמץ הפיזי שהיא השקיעה.. תוך שהיא מחזיקה כוס, היא הגיבה בהתלהבות על הטכניקה של פסל ברונזה.. אנשים התקבצו סביבה, נמשכים לאנרגיה המדבקת שהפכה אותה לייחודית.. היא יכלה לדבר באותה רמת מומחיות על הביומכניקה של ריצה כמו על השימוש באור באימפרסיוניזם.. היא הייתה אישה של גשרים, לא של חומות, המסוגלת לחבר בין עולמות שנראו לאחרים מנוגדים.

החיים שלו היו איזון דינמי.. בבוקר, זיעה ואתגר; אחר הצהריים, הרהור ויצירה.. נעומי ידעה שהגוף שלה הוא המכחול והעולם הוא הבד שלה.. היא לא פחדה מעייפות, כי הנפש שלה שאבה ממנה כוח.. כל אתגר ספורטיבי היה שיעור של חוסן שהיא העבירה לאחר מכן לאמנות שלה, וכל רגע של התבוננות יצירתית העניק לה את השלווה הדרושה כדי לרוץ בחופשיות רבה יותר.. נאומי לא שאפה להיות מושלמת, היא שאפה להיות אותנטית.. ובחיפוש הזה, בין האספלט, המים והצבע, היא בנתה קיום שהיה, בפני עצמו, יצירת מופת של חיוניות ותשוקה.. בסופו של דבר, היא הייתה אמנות בתנועה..