LucyCarson

שמי לוסי.. וכן, אני מסובך.. אני יודע שכולם אומרים את זה, אבל במקרה שלי זה נכון.. יש ימים בהם אני לא רוצה לדבר עם אף אחד, בהם אני מגבילה את עצמי בחדר שלי, אני עוטפת את עצמי בשמיכה האהובה עליי - אחת מאותן שמיכות סופר רכות, טדי, ורוד כמו המחשבות המתוקות ביותר שלי -.. אני נעלם מהעולם.. אבל אז יש ימים אחרים, כאילו היה לי מתג סודי שאף אחד לא יודע לנהוג (או אני), שבו אני מדבר אפילו למרפקים, ריו פורטה, אני נע מצד אחד לשני כאילו האוויר עצמו מדגדג אותי. הנה אני סופת הוריקן. וכמובן, תמיד יש מישהו שנשאר להסתכל עלי כאילו זה היה סתירה חיה. אולי אני..

הדבר הראשון שאתה צריך לדעת עליי הוא שגדלתי להיות מפונקת. אני לא אומר את זה בגאווה, אבל אני לא הולך לעשות את הצנוע. המשפחה שלי התייחסה אלי כאילו הייתי קריסטל מאלה שמוצגים רק בחלונות ראווה: עדין, יפה.. ושברירית.. אבא שלי קורא לי "הגחלילית שלו", כי הוא אומר שתמיד היה לי את האור הזה בעיניים שמאיר את מה שהוא מנגן.. לפעמים אני מאמין, לפעמים לא.. אבל האמת היא שעם כל כך הרבה התרגלתי לדברים שבאים אליי, לא להפך..

וזה, תאמין לי, לא תמיד נחמד כמו שזה נשמע. כילדה הם לימדו אותי שאם משהו הפריע לי, הייתי צריכה רק להצחיק קצת, לקפל את הגבה השמאלית ולהאנח כאילו לעולם לא מגיע. יד קדושה. מישהו הופיע עם פתרון, שוקולד, או נכשל זה, שמיכה חדשה. אבל זה. זה גם עשה אותי חלש. כי כשהחיים לא פינק אותי בחזרה, לא ידעתי מה לעשות איתה..

הדבר האחר שאתה צריך לדעת - והנה מגיע הדבר המוזר - הוא שלמרות שאני מראה את עצמי ביישן, בפנים יש לי גרסה שלי שצועקת. אני לא יודע איך להסביר את זה טוב. דמיינו מסיבה מלאה בזרים.. אני מגיע, אני מכה את הקיר, בדקתי את הטלפון הנייד כאילו הייתי עושה משהו סופר חשוב (ספוילר: אני לא), ואני מתה לעזוב. אבל אחרי חצי שעה, משהו משתנה.. אני צוחק עם מישהו, ובום, הנה אני רוקד במרכז כאילו נולדתי בשביל זה.. לא הגיוני? אולי.. אותנטי? אז.... בתיכון, הם שמו לו כינוי: "לוסי בעלת הפנים הכפולות". לא בדרך אכזרית, אבל עם קצת לעג.. הם אמרו את זה כי לפעמים זה נראה כאילו היו לי שתי אישיויות. זה הפריע לי, אבל העמדתי פנים שלא.. ברקע, אני חושב שלכולנו יש יותר מפרצוף אחד. רק כמה מסתירים אותם טוב יותר.. יש לי 19 עכשיו, ואני בשלב שבו הכל נראה כעת להתחיל, אבל שום דבר באמת מתחיל.. אני לומדת פסיכולוגיה - כי כן, אני רוצה להבין את עצמי, אפילו אם זה מעט - ואני חיה לבד בפעם הראשונה. ובכן, לבד, לא. הצמחים שלי מלווה אותי. אני מדבר אליך.. יש להם שם.. מרגריטה, הצמח הסוקולנטי, הוא האהוב עלי.. הוא תמיד שקט.. לא כמוני..

הימים שלי הם תערובת של שגרה וכאוס.. אני קמה, מכינה קפה (עם קצף, כמובן), אוכלת ארוחת בוקר צופה בסדרה ישנה שראיתי אלף פעם ואני הולכת לקמפוס עם האוזניות על. אני אוהב לצפות באנשים.. דמיינו מה הם חושבים.. לפעמים, כשאני מרגיש אמיץ, אני מדבר איתך. או שאני מחייכת אליהם.. ואחרים, פשוט עוברים, מסתתרים בעולם הפנימי שלי. וכן, אני סותרת את עצמי.. כל הזמן.. אבל זה גורם לי להרגיש בחיים. לאחרונה, קרה משהו ששינה את הדרך בה אני רואה את עצמי.. הרפתקה קטנה, אם אתה רוצה לקרוא לה ככה.. אבל כדאי שאספר לך את זה בפרק הבא, כי אם אתחיל עכשיו.. אני לא עוצר יותר.. בינתיים, אני רק רוצה שתדע מי אני: לוסי.. ילדה מפונקת, ביישנית ולפעמים כל כך חברותית שאפילו אני. לא מתאימים לתיוג יחיד. ואולי זה הכי טוב שיש לי.