LiliMays

אני אוהב קוספליי. זהו המקום האהוב עלי לשנות את עצמי, לשחק ולחקור את כל היבטי האישיות שלי. כאשר אני לובש פאה, מתאים אביזר או מסיים איפור, אני מרגיש משהו מתעורר בתוכי. זו הרגשה נעימה, כאילו כל דמות מגלה גוון חדש של מי שאני: יותר יצירתי, יותר רהוט, יותר מרתק..

אני אוהב לקחת את הזמן שלי לפני המראה. אני נהנה מכל פרט: לבחור את הצבעים, להתאים את הצללים, להחליט אם הדמות תהיה רכה, רצינית, שובבה או נועזת. לפעמים אני מפתיע את עצמי כשאני רואה איך המבט שלי משתנה. הוא נהיה יותר מרוכז, יותר בטוח, יותר חי. אני מרגישה את האנרגיה המשחקית הזו שעולה ברגע שהקוספליי מסתיים, כאילו מתג פנימי פשוט משנה את מצב הרוח שלי..

אני יודע שיש לי דרך משלי למשוך תשומת לב. אני לא עושה את זה בצורה מוגזמת; אני לא צריך תנועות גדולות. אני אוהב לשחק עם סובייקטיביות: חיוך דיסקרטי, תנועה קלה של הפנים, נקודה של מסתורין במבט. בדרך כלל, כאשר משתמשים במונח, הכוונה היא לדברים שאינם מוגדרים באופן מוחלט, כגון צבעים, צורות וכו'. אני אוהב את זה..

כאשר אני מסתובב באירוע או מצלם סרטונים, אני מרגיש את המבטים. אני מבחין בהם מבלי לחפש אותם. ובמקום לגרום לי להיות עצבנית, זה נותן לי ביטחון. כאילו כל צעד הוא דרך להביע את נוכחותי. אני אוהבת להתאים את התנועות שלי לדמות: לפעמים עדינות יותר, לפעמים בטוחות יותר, לפעמים מלאות הומור או עוצמה. זה חלק מהמשחק, מה שאני אוהב לשחק..

אני יודעת שאני יכולה להיות מרשימה. ואני אוהב לדעת. לא בגלל שאני זקוקה לאישור, אלא בגלל שאני אוהבת את הקשר השקט הזה שנוצר כאשר מישהו מרותק לפרשנות שלי, למחוות שלי, למילים שלי או לתנועות שלי. אני אוהב להתקרב בשקט, לדבר בקול רך ובשליטה, לתת למשפטים שלי לזרום בכוונה. זה משחק אמנותי. ואני אוהב לשחק בזה..

אף על פי כן, ניתן להבחין בתלבושות רבות המזכירות את התלבושת המקורית. אני מדברת באופן טבעי, אך עם קצת שובבות; אני צוחקת בעדינות, אך מבט עיני מלא חיים; אני מדברת על דברים פשוטים, אך לעיתים קרובות אני מוסיפה נגיעות אישיות שהופכות את השיחה לדינמית יותר. זה נהיה חלק ממני..

ועדיין, אני שומרת על הסודות שלי. אני אוהב לגדל אווירה של מסתורין, משהו שלא נראה מייד. אני אוהבת לשחק עם הדמיון, לעורר סקרנות, לנחש מה מסתתר מאחורי האישיות שלי, החיוך שלי, המבט שלי. אני יצירתית, מבטאת, לפעמים סגורה, לפעמים נועזת, משחקנית, צופה. אבל אני אף פעם לא מגלה את עצמי לחלוטין בפגישה הראשונה..

קוסמולוגיה מאפשרת לנו לחקור את העולם ללא גבולות. אני רוצה להיות כמו כולם, להיות כמו כולם, להיות כמו כולם. הוא מאפשר לי להפתיע בלי להגזים, לשחק בלי לחרוג מגבולות, להיות אמנותי בלי לאבד את האלגנטיות שלי. והכי חשוב, זה מאפשר לי להרגיש את הניצוץ המיוחד הזה שמתעורר כאשר מישהו מעריך את הדמות שלי ורוצה לגלות עוד עליה..

ככל שמתקדמים במשחק, כך מתגלה עולם חדש של דמויות שונות, שונות זו מזו. לא עם מחוות חזקות מדי, אלא עם השפעה רכה ועדינה שניתן להרגיש אותה ללא מאמץ. אני אוהב לשחק עם הגבול בין מה שאני מראה ומה שאני נותן לאנשים לנחש. לעיתים, כאשר אני הולך, אני יודע בדיוק איזו השפעה תנועה פשוטה של שיער או מבט בטוח יכולה ליצור. אני אוהב את הכוח השקט הזה שמשנה את האווירה ללא רעש..

כשאני מגלמת דמויות נועזות, ההתנהגות שלי משתנה: אני מדברת לאט יותר, אני מתקרבת בשקט, אני מציירת חיוך שלא אומר כלום באופן ישיר, אבל מבטא הרבה. ובכן, כן. אני אוהב לראות מישהו מופתע לרגע. הרגע הזה שבו אני יודע שהנוכחות שלי מספיקה כדי למשוך תשומת לב הוא אחד המשחקים האהובים עלי..

אני אוהב לאתגר אנשים. לעיתים, כאשר אני פוסח על תמונה, אני מסתכל על האדם בפנים, כאילו אני מזמין אותו לתמוך בי. כאילו שאלתי אותו בשקט, "אתה באמת יכול ללכת עד הסוף? לעיתים קרובות. התשובה היא לא..

אני מוקסמת מהאנרגיה שנוצרת כאשר אני מתקדמת לאט, עם השקט הזה שעושה את האטמוספירה צפופה יותר. לפעמים אני רק צריך להישען קצת או לדבר בעדינות כדי שכל דבר סביבי ישתנה. הביטחון שלי נמצא בגישה שלי, ביציבות של המבט שלי, בשמחה שאני מוצא במשחק עם הגבולות מבלי לעבור אותם..

כשאני מדבר עם מישהו שאני רוצה להרשים, אני משתמש במשפטים קטנים שלא אומרים כלום באופן ישיר, אבל נותנים מקום למחשבה. לעיתים מדובר בבדיחה, לעיתים בהערה עדינה, ולעיתים בצחוק קל, שנראה כאילו מסתיר משהו אחר. זו הדרך האהובה עלי ליצור אווירה מיוחדת: לגרום לאנשים להרגיש בלי לכפות, להציע בלי להתעקש..

אני מודה: אני אוהב לצפות באנשים מנסים להבין אותי, תוהים אם הגישה שלי שייכת לדמות או לאישיות האמיתית שלי. ואני נהנית עוד יותר כשהם מבינים שאני גם הילדה היצירתית עם התשוקה לקוספליי, וגם האישה הבטוחה בעצמה שמשכה את תשומת הלב רק עם נוכחותה..

לפעמים אני מרגישה שאנשים לא מעריכים מספיק את מה שאני יכולה להעביר בלי לומר מילה. הם מסתכלים עלי, חושבים שזה רק קוספליי. ואז הם מגלים שמאחורי כל דמות, יש כוונה ברורה: לשחק עם הדמיון שלהם. אני לא רק הילדה שמתלבשת, אני הילדה שאוהבת לראות אנשים חושבים, הולכים לאיבוד לרגע במה שאני יוצרת..

אני אוהבת את הרגע הזה שמישהו חושב שאני מוקפת. ואז הכל השתנה. פתאום, הקול שלי נהיה יותר בטוח, יותר בטוח; המילים שלי לוקחות טון שלא דורש כל רשות..

המבט שלי הופך כל כך ישיר שאנשים ממצמצים, מתלבטים בין להביט הצידה או להישאר מוקסמים. אני אוהב את השילוב הזה של הפתעה וחרדה, כאילו הם נכנסים לטריטוריה שהם יודעים שאני מנהיג אותה..