KarinaPerkins

היה זמן שבו הפסקתי לרדוף אחרי מה שחסר לי, והתחלתי להקשיב למה שכבר היה בתוכי.. אני האמנתי זמן רב שהאהבה נמצאת במקום אחר, במבט שיחכה לי, בנוכחות שתהיה מסוגלת לתת שם לשתיקות שלי.. אז הבנתי שלפני שפוגשים מישהו, צריך קודם כל ללמוד איך להיות לבד עם עצמך.. זה קרה כשהתקרבתי לאט לאט למה שאני, ופתאום הופיע רגש חדש, עדין אך עמוק, כמו אור שלא מנסה מסנוור, אבל בכל זאת מאיר הכל..

למדתי להסתכל על עצמי בעדינות רבה יותר.. אל תבלבלו את הספקות שלי עם חולשות, ואת ההיסוסים שלי עם מגבלות מוחלטות.. בימים מסוימים עדיין היו שאלות ללא תשובה, מחשבות שחזרו מאוחר יותר, וזיכרונות שדרשו זמן.. אבל, גם שם, נשארתי.. הבנתי שאהבה עצמית אינה אומרת להבין הכל מיד, אלא להיות נוכח כשמתעוררות תחושות עמוקות, ולהמשיך להתקדם מבלי לבגוד בעצמך..

ככל שהתקדמתי במסע שלי, התחלתי להסתכל על העולם בצורה אחרת. גיליתי מחדש את היופי של הדברים הפשוטים: האוויר של הבוקר, האור החולף על החלון, התחושה של דרך שנפתחת לפניך. בעולם הזה יש דרך שקטה לאהוב. דרך להזכיר שכל דבר משתנה, שכל דבר נושם, וששום דבר אינו נייח. תובנה זו לימדה אותי שחיות אינה לשלוט בזמן, אלא לדעת לחיות בתוכו..

אז הבנתי שהטבע מדבר למי שיודע להאט. הוא לא מבטיח דבר, הוא לא שומר דבר, הוא קיים בנאמנות שקטה. השמיים משתנים בלי לבקש רשות, הרוח עוברת בלי להתנצל, האור חוזר גם אחרי השעות הארוכות ביותר. כשצפיתי בכך, הרגשתי שאולי גם אהבה יכולה להיות כמו הנוכחות הפשוטה הזו: להיות שם, במלואך, בלי רעש מיותר..

ממקום זה למדתי לאהוב אחרים. לא כדי למלא חלל ריק, אלא כדי לחלוק אמת שכבר קיימת. הפסקתי לחפש מישהו ש"משלים" אותי. העדפתי לפגוש אנשים שיכולים לפתוח מרחב, ליצור קרבה שבה כל אחד נשאר שלם. אהבה הפכה לתנועה חופשית יותר, ברורה יותר ועמוקה יותר..

אני אוהב שיחות שמתקדמות לאט, כאלה שמשאירות מקום לשקט מבלי שהשקט הופך למנוכר. אני אוהב מבטים שאומרים יותר מהמשפטים, רגעים שבהם מרגישים שמשהו זורם בקלות. יש מפגשים שלא צריכים רעש כדי להתקיים. הם מתמקמים בפשטות, ובכל זאת הם מזיזים משהו בתוכנו..

אהבתי בעוצמה. אפשרתי לנוכחות מסוימת להיכנס למקומות שאנחנו בדרך כלל מגנים עליהם. חוויתי קרבה מרגיעה וגם כזו שמטרידה. ולמדתי גם שסיפורים מסוימים אינם נועדו להימשך. הם מגיעים כדי לפתוח דלת, לעורר רגש, לחשוף חלק בנו שאנחנו עדיין לא הכרנו. גם כשהם מתרחקים, הם משאירים אחרי עצמם אמת..

גילתי שוויתור לא מוחק דבר. זה משנה. מה שחווית, ממשיך בצורה אחרת. זה הופך לזיכרון, לגוון, לנשימה פנימית. אנחנו לא מאבדים את מה שבאמת עברנו. אנחנו פשוט לומדים לתת לזה מקום אחר, יותר רגוע, יותר הוגן, שבו הזיכרון כבר לא מעיק, אלא מלווה..

החקירה הפכה לאמצעי לאהוב. לחקור את מה שאני מרגיש, את מה שאני רוצה, את מה שעדיין מטריד אותי. לחצות שטחים לא מוכרים, לקבל את העובדה שלא תמיד אפשר לדעת, להתקדם בלי מפה מדויקת. כל צעד לעבר הלא נודע קרב אותי למשהו חיוני. הבנתי שגילוי עצמי אינו השגת גרסה סופית של עצמי, אלא להישאר פתוח למה שעדיין נוצר..

היום, אני אוהבת יותר, עם יותר נוכחות. אני אוהבת את עצמי כי למדתי להישאר. אני אוהבת אחרים כי אני יכולה לחלוק בלי לאבד את עצמי. אני אוהבת את העולם כי הוא ממשיך להפתיע אותי. ואני אוהבת את הדרך הזו כי היא מזכירה לי בכל יום שאוהב לא אומר להגיע לאיזושהי נקודה, אלא להתקדם עם לב ער, קשוב למה שעדיין נפתח..

אז הבנתי שהטבע מדבר לאלה שיודעים להאט. הוא לא מבטיח דבר, הוא לא שומר דבר, הוא קיים בנאמנות שקטה. השמיים משתנים בלי לבקש רשות, הרוח... העדפתי לפגוש נוכחויות המסוגלות לפתוח מרחב, ליצור קרבה שבה כל אחד נשאר שלם. לאהוב הפך לתנועה חופשית יותר, ברורה יותר, עמוקה יותר..