EmaFiore

לפעמים, רגע פשוט יכול לשנות חיים שלמים, מבלי שהעולם בכלל ישים לב.. שום דבר לא נראה שונה, ובכל זאת משהו משתנה עמוקות בתוכנו.. חשבתי במשך זמן רב שהגילויים הגדולים ביותר נמצאים בסוף הדרכים הלא מוכרות, בנופים רחוקים או מאחורי חלומות שעדיין לא ניתנים להשגה.. ואז הבנתי שההתחלה האמיתית נמצאת במבט שאנו סוף סוף לומדים להפנות כלפי עצמנו.. מפגישה השקטה הזו התחלתי להתקדם בצורה אחרת, עם פחות פחד, יותר ביטחון ורצון אמיתי לחיות כל יום כמו הזדמנות חדשה לצמוח..

למשך זמן רב, רציתי להיות טוב יותר לפני שחשבתי שאני ראוי לאהבה.. הייתי דוחה כל הזמן את הרגע שבו אוכל סוף סוף להיות מרוצה מעצמי, כאילו האושר תלוי בגרסה מושלמת שעדיין לא קיימת.. עם הזמן, גיליתי שאהבה עצמית לא דורשת שלמות.. הוא מבקש רק סבלנות, הבנה ואומץ להישאר נאמן ללב שלך.. מאז אותו יום, למדתי לקבל את החוזקות שלי בהכרת תודה ואת החולשות שלי באותה רכות..

בכל בוקר אני זוכה כעת לדרך חדשה להסתכל על העולם.. אני אוהב להתבונן באור המשתנה לאורך השעות, להרגיש את השקט שמלווה את הרגעים הראשונים של היום, ולהבין שכל יום חדש טומן בחובו הבטחה עדינה.. הטבע מתקדם ללא השוואות, ללא ניסיון לשכנע מישהו ביופיו.. היא קיימת בפשטות שמשרה רוגע.. כשצפיתי בה, הבנתי שאנחנו גם אנחנו יכולים לחיות בלי להשוות את עצמנו כל הזמן לאחרים, פשוט על ידי כך שאנחנו מאפשרים לאור הפנימי שלנו למצוא את דרכו..

השלום הפנימי הזה שינה את הדרך שבה אני פוגש אנשים שחוצים את דרכי. אני כבר לא מחפש מישהו שיתקן את מה שחסר לי, אלא נשמות שאיתן אוכל לחלוק רגשות אמיתיים, שיחות כנות ורגעים שנותנים משמעות לזמן. מערכות היחסים היפות ביותר הן אלו שבהן כל אחד יכול לנשום בחופשיות, שבהן האמון גדל באופן טבעי ושבהן השתיקות הופכות יקרות כמו המילים..

אני אוהב מבטים המעוררים שלווה, קולות שיודעים להרגיע בלי להבטיח את הבלתי אפשרי, נוכחויות שהופכות את הימים לבהירים יותר פשוט בגלל שהן קיימות. אני אוהב את הרגעים שבהם שני אנשים הולכים זה לצד זה בלי צורך למלא כל שנייה במילים. יש סוג של שותפות שנבנית בשקט, בעדינות, ומשאירה בלב תחושת שלווה שקשה להסביר.

.

פגשתי אנשים שהפכו לפרקים בלתי נשכחים בסיפור שלי. חלקם נשארו איתי זמן רב, ואחרים רק את הזמן הדרוש כדי לחשוף לי חלק חדש בעצמי. כל אחד מהם השאיר חותם שונה. חלקם לימדו אותי אמון, אחרים אומץ, ואחרים סבלנות. היום, אני מסתכל על כל אחת מהמפגשים האלה בהכרת תודה, כי כולם תרמו לאדם שהפכתי להיות..

הבנתי שהזמן לא לוקח מאיתנו את מה שבאמת חשוב. הוא פשוט משנה את הדרך בה אנו תופסים את זה. הזיכרונות בהדרגה מפסיקים להיות פצעים והופכים למקורות של הכרת תודה. מה שנראה בעבר ככואב, הופך לעדות לכך שחיינו חיים מלאים, אהבנו בכנות ולמדנו לעומק. דבר אינו אבוד כאשר הלב בוחר לשמור את היופי במקום את הצער..

המסע הפך ליותר מסתם רצון לגלות אופקים חדשים. זו דרך לקבל את החיים בסקרנות. לחקור את המחשבות שלי, את הרגשות שלי, את החלומות שלי, אבל גם את התרבויות, הנופים, הגישות והסיפורים שמעשירים את קיומי. כל מפגש מציע לי נקודת מבט שונה, וכל חוויה מרחיבה עוד קצת את האופן שבו אני מבין את העולם ואת מי שאני..

אני מאמין שכולנו ניחנו באור פנימי שגדל בכל פעם שאנו בוחרים באהבה במקום בפחד, באמונה במקום בספק ובחמלה במקום בשיפוט. ככל שאנו מתקדמים בכנות רבה יותר, כך האור הזה הופך ליכול יותר להאיר לא רק את הדרך שלנו, אלא גם את דרכם של האנשים שחוצים את נתיבנו. אולי זוהי, אולי, הכוח היפה ביותר של הלב: לגדול מבלי להפסיק לעורר השראה..

היום, אני הולך עם תחושת הכרת תודה עמוקה על כל מה שהחיים העניקו לי.. אני אוהבת את עצמי יותר כי למדתי להכיר את עצמי.. אני אוהב אנשים אחרים כי כל מפגש הוא הזדמנות לחלוק משהו אמיתי.. ואני אוהב את העולם כי הוא מזכיר לי בכל יום שההרפתקה לעולם לא נגמרת.. כל עוד יהיו רגשות לחוות, חיוכים לחלוק, נופים להתבונן בהם או חלומות לרדוף אחריהם, אמשיך להתקדם בביטחון, משוכנע שהמקום היפה ביותר לחיות בו הוא זה שהלב בוחר לאהוב, בחופשיות ובשלמות..