CassiBell

יש שריפה במרחק, בצל שלך, להבה שלא צועקת, אבל שורפת, שמתפשטת לאט על העור של השקט, והופכת כל רגע לתהום רכה..

זה לא דחף שאני מרגיש, אלא פעימה יציבה, קבועה, בלתי נמנעת, כמו הלילה כשהוא מחליט להישאר ולעטוף הכל בתעלומתו.

הנוכחות שלך אינה ניתנת למגע. היא מורגשת, כמו האוויר לפני סערה, כמו הלחישה הבלתי נראית שמערערת את השקט ומעוררת את החושים..

אין תמימות במה שנולד, אבל גם אין פה פשע, אלא רק אמת שמתגלה כרצון להתקרב ללא גבולות..

ובמשחק הזה, שבו אין כללים או שמות, ובזמן נמס באינטנסיביות, כל שנייה הופכת ליקום שסובב סביב שתי נוכחויות בלבד..

אין דחיפות, אבל גם אין הפסקה. רק קצב שנבנה בגבול בין מה שקיים לבין מה שיכול להיות..

אם זו טעות, שמאף אחד לא יתקן אותה. אם זו סכנה, שמאף אחד לא יעצור אותה..

שעות של קטיפה

האוויר כבד מניחוח התשוקות הסודיות שלנו, הווילון רועד מעט בנשימה עדינה. בחושך העדין שבו העולם נעלם, כבר אין זמן, כבר אין מקום. העיניים שלך הן הבטחות שבהן אני בא לאבד את עצמי, לפני ששני הגופים שלנו יחליטו לנשך.

את לוחשת את שמי כמו סוד, תלונה זהובה ששוברת את הדממה. האצבעות שלך מחפשות את שלי, מתפתלות בהן בתשוקה, כדי להנחות את המגע שלי למרכז החום שלך. וההתגלוּת האיטית של העור שלנו, הופכת לחוק היחיד שהכרנו..

היד שלי מחליקה, קלה, לאורך הכתף שלך, הצמרמורת שמתעוררת היא בדיקה ראשונית. אני מציירת את קווי המתאר של החזה שלך, הפועם, בקצב האיטי של כל צעד שלי. כל מילימטר הוא ממלכה חדשה, שבה העור הופכת למלכה תחת כיפת האטום..

הסערה והמשי

ואז הקצב מתגבר, החיבה מתעצמת, הנשיקה הופכת לרעב, האנחה הופכת לאקסטזה. העקמומיות של גבך תחת מאמץ ההתקפה, היא קשת של אור בתוך הכאוס. אנחנו שני ימאים על ים של משי, נסחפים על ידי הגלים, שיכורים מחוקינו..

השפתיים שלך נוגעות בראש, והפה שלי עוקב אחר התנועה, במקדש הסגור הזה שבו הכל בתנועה. קטיפת הלילה נקרעת לרגע, תחת צעקת הנאה, מדהימה ושורפת, שבה הגופים שלנו מתמזגים, מאבדים את הגבולות שלהם, בלהט הטהור של החומר הקדוש..

ההתעוררות של הגלים

השקט חוזר לאט לאט, כמו גאות ושפל, ומותיר על שני הגופים שלנו סימן אלוהי. זיעה וצללים מעורבים על הסדינים, אני נרדם חבוק בזרועותיך. הלב עדיין רוטט מהטירוף המתוק הזה, כמו סוד יקר ערך שהלילה מבהיק..