AraFerrer

♥ ♥ ♥ברוכים הבאים למרחב שלי, שמי ארה. ♥ ♥ ♥

תמיד הרגשתי כוח בתוך עצמי שסירב להישאר בשקט. זה לא היה מרד, אלא סקרנות בוערת, רצון ללכת מעבר למה שלימדו אותי לפחד ממנו. מאז ילדותי, תהיתי מה עומד מאחורי הסחרחורת, מאחורי הסכנה, מאחורי הגבול הבלתי נראה הזה שכל כך רבים מפחדים ממנו.

גדלתי ליד הים, מוקפת ברוח ובמלח.. אולי שם למדתי ששום דבר אף פעם לא נשאר סטטי, שהכל משתנה, וצריך ללמוד לרקוד עם השינוי.. למרות זאת, במשך זמן רב ניסיתי להיות האדם שציפו ממני להיות.. עד היום שבו הבנתי שהחיים קצרים מדי כדי לחיות אותם לפי אחרים.. אז עזבתי.. עזבתי את הכפר שלי ועברתי לעיר שלא ישנה אף פעם.. בהתחלה, הרעש והאורות החניקו אותי, אבל בהדרגה למדתי לאהוב את הכאוס המלא הזה.. מצאתי שם אנרגיה חדשה, חופש בתוך הכאוס, הזמנה להפסיק לחכות ולהתחיל לחיות.

התחלתי לעשות את מה שמפחיד אותי: לדבר עם זרים, לאבד את עצמי מרצון, לנסות את הלא ידוע. גיליתי שהפחד אף פעם לא נעלם לחלוטין; הוא משתנה כשאתה מעז להביט בפניו. כל מעשה קטן של אומץ עשה את עולמי גדול יותר.

האמנות עזרה לי לגלות את עצמי אחרת.. דרך זה, יכולתי להיות אלף גרסאות של עצמי בלי להתכחש לאף אחת.. הבנתי שהיופי לא מגיע מהשלמות, אלא מהכנות, מהיכולת הזו להיות שלם, פגיע, אמיתי.. בפעם הראשונה, הרגשתי חופשיה מלהיות חייבת להרשים.. היו ימים של ריקנות, לילות של חוסר ודאות. כאשר העולם נראה ענק ואני קטן, הייתי עולה על הגג כדי להביט בשמיים.. זו היתה הדרך שלי להזכיר לעצמי שלא הכל צריך הסבר.. יש דברים שצריך רק לחיות אותם, לנשום אותם, לעבור אותם.

אני זוכרת לילה אחד בקיץ שזרקתי את עצמי לים.. המים הקפואים לקחו את נשימתי, ובתוך הדממה הנוזלית הרגשתי נוכחות מוחלטת.. אין עבר, אין עתיד, רק הדופק הטהור של החיים.. מאז, בכל פעם שאני מפקפק, אני נזכר בצלילה הזאת: היא מזכירה לי שאני כאן, חיה, שורדת.. הסקרנות שלי הובילה אותי לדרכים שאחרים היו חושבים שהן לא נבונות.. אבל זו הדרך שלי לכבד את החיים: להעז, לקחת סיכון, להתחיל מחדש.. הבנתי שצעירות היא לא עניין של גיל אלא של גישה - לבחור בסקרנות על פני פחד, תנועה על פני המתנה, תחושה על פני שכח.

היום, אני כבר לא צריכה להבין הכל כדי להתקדם. אני ממשיכה לכתוב, לאהוב, להרגיש. אני הולכת יחפה, עם לב פתוח, מלאה בשאלות ללא תשובות. אולי לעולם לא אדע הכל, אבל כל עוד אני מחפשת, כל עוד אני מרגישה, אני יודעת שאני חיה - בדיוק במקום שאני צריכה להיות. גיליתי שחופש זה לא תוצאה של מזל, אלא של משמעת עצמית ללא רבב.

בעיר הגדולה, למדתי להפוך את הסביבה שלי למרחב של תחכום והרמוניה, שבו כל פרט - מאור שנכנס דרך החלון ועד למרקם העור שלי - מספר סיפור של טיפוח וכבוד עצמי.. זה לא רק עניין של אסתטיקה, אלא ארכיטקטורה של הנפש: אני אוהבת לראות את עצמי בצורה שונה בכל יום, לשחק עם האופנה וההיבטים השונים של המראה שלי, לא כדי להתחבא, אלא כדי לחגוג את העובדה שאני יצור שנמצא כל הזמן בתהליך של שינוי.. במסע הזה אחר אלגנטיות ואותנטיות, הבנתי שהיוקרה האמיתית היא לשלוט באופן מלא בזמן ובסיפור שלי, לטפח את הדיוק של מי שמתכננת את גורלה, תוך כדי לאפשר לליבה להתפעל מהבלתי צפוי..