AlexaAdams

מצאתי את עצמי ברגע שבו כבר לא רציתי לברוח. זה לא היה רגע מושלם או גילוי מרהיב, אלא יותר החלטה שקטה: להפסיק להתעלם מעצמי. התחלתי להסתכל על עצמי בכנות, לקבל את מה שהרגשתי בלי לנסות לתקן את זה מיד, וכאן, במרחב הזה של חוסר שיפוט, התחילה לצמוח צורה של אהבה אמיתית יותר, יציבה יותר, שלי יותר..

למדתי שאוהבות את עצמי לא אומר להבין הכל, אלא לדעת לתמוך בעצמי גם בזמנים של חוסר ודאות. היו ימים שבהם הבהירות לא הגיעה, אבל למרות זאת, נשארתי, הקשבתי לעצמי, וכבדתי את הקצב שלי. הבנתי שאהבה עצמית לא דורשת שלמות, אלא רק נוכחות, ולפעמים, המעשה הגדול ביותר של אהבה הוא לא לוותר על עצמך..

עם הזמן, הדרך שבה אנשים ראו אותי שינתה את האופן שבו הסתכלתי על אחרים. הפסקתי לחפש תשובות באנשים והתחלתי למצוא אותן במפגשים. אהבה הפכה לחוויה משותפת, ולא לצורך דחוף. למדתי להעריך את מה שנבנה ללא לחץ, את מה שמתקדם ללא מאמץ כפוי, את מה שאפשר להרגיש מבלי צורך להסביר..

אני אוהב את הקרבה שנוצרת באופן טבעי, את החיבור שאינו צריך להתאמץ כדי להתקיים. אני אוהב כשמישהו מתקרב בלי כוונה לפלוש, כשנוכחות הופכת לחזקה יותר מהמילים. גיליתי שהאהבה העמוקה ביותר אינה תמיד הכי רועשת, אלא זו שנשארת גם בשקט..

גם למדתי שאוהבים כולל קבלת סופים. שכל מה שאנו מרגישים לא נועד להישאר, ושהדבר אינו מפחית מיופיו של מה שחוויתם. חלק מהסיפורים עוברים כמו נשימה עמוקה, ומשאירים אחריהם סימנים שאינם פוגעים, אלא מלמדים. לשחרר הפך לצורה של כבוד, כלפי האחר וגם כלפי עצמי..

התהליך הזה היה בלתי נמנע, והוא הוביל אותי לגילוי עצמי. התחלתי להטיל ספק במה שחשבתי שנצחי, ולגלות חלקים ממני שאותם לא הרשיתי לעצמי לראות. נתתי לעצמי את החופש להרגיש ללא גבולות נוקשים, והבנתי ששינוי אינו בגידה, אלא התפתחות. כל צעד לקראת הלא נודע קרב אותי עוד יותר למי שאני באמת..