AdriannaGoldis

אני מילנה. השם שלי הוא מילנה. לפעמים אני חושבת שאם אפשר היה לתאר את החיים שלי בצבע אחד, זה היה צבע הזריחה. לא בגלל שהייתי תמיד מאושרת. להיפך. חוויתי לילות אפלים, אכזבות, אובדנים, רגעים שבהם רציתי פשוט לכבות את כל העולם ולהיות לבד עם המחשבות שלי..
אבל איך שהוא, תמיד מצאתי את הכוח להדליק שוב את האור. אולי בגלל זה אנשים אמרו שאני נראית כמו השמש. הייתי עם שיער חום ארוך כהה שנראה במיוחד יפה באור השמש. ועיניי הכחולות. על העיניים האלה אמרו לי הכי הרבה. אמרו שהן זוהרות כמו יהלומים קטנים. תמיד צחקתי על זה כי אני לא ראיתי את עצמי ככה. בשבילי, הן פשוט היו העיניים שלי..

אבל יום אחד, אדם שפגשתי במקרה הסתכל עלי לכמה שניות ואמר: "יש לך את העיניים של אדם שרואה יותר ממה שמראים לו.". פשוט חייכתי אז. . ואז, מסיבה כלשהי, זכרתי את המילים האלה לכל שארית חיי.. אני אהבתי את הכביש.. אולי זו אחת הדברים שלא הייתי יכול לדמיין את עצמי בלעדיהם.. אני אהבתי לנהוג במכונית, במיוחד בערב, כשהעיר התאורה באלפי אורות, והכביש שלפניי הפך לרצועה ארוכה ומבריקה.. יכולתי לשבת מאחורי ההגה בלי תוכנית.. פשוט סעו.. הפעילו את המוזיקה. פתחו את החלון.. ואולי העיר תישאר מאחור, אי שם.. ברגעים כאלה הרגשתי לגמרי חופשי.. אני אהבתי את החופש בכלל.. אולי אפילו יותר מדי עבור אנשים מסוימים.. אני אהבתי לקבל את ההחלטות שלי בעצמי.. בניית החיים שלי. החלטה לאן ללכת, מי לתת להיכנס ללב שלי, וחשוב מכל, מי לתת לצאת..

לא פחדתי להיות לבד. להיפך. בדידות מעולם לא הייתה עבורי עונש. זה היה המקום השקט שלי, שבו יכולתי לשמוע את עצמי. אבל אהבתי מאוד אנשים. אהבתי לדבר עד הלילה. אהבתי לצחוק כל כך עד שהבטן שלי כאבה. אהבתי את המכרים האקראיים שהתחילו ב"שלום" פשוט, ואז לפתע הפכו לסיפורים שלמים. אהבתי לטייל..

מה שאני הכי אהבתי היה שה בכל מדינה חדשה, נראה היה שאני פוגש גרסה חדשה של עצמי. במקום אחד, הפכתי לאמיץ יותר. במקום אחר, הפכתי לשקט יותר. במקום אחר, אפשרתי לעצמי להיות נינוח. ובמקום אחר, פתאום הבנתי שאני כבר לא רוצה לחזור לגרסה הישנה שלי. קיץ אחד, החלטתי לנסוע לבד. בלי חברים. בלי חברה. בלי מסלול ברור. פשוט נכנסתי למכונית ונסעתי למקום שאליו מעולם לא הגעתי קודם לכן..

אני זוכר את הבוקר ההוא.. השמיים היו כחולים בצורה מדהימה.. So blue that I even thought: “אני תוהה אם העיניים שלי באותו צבע היום?" צחקתי לעצמי.. נסעתי לאורך הכביש, שרתי יחד עם המוזיקה, לפעמים עציתי בבתי קפה קטנים, שתיתי קפה והסתכלתי על אנשים.. אני אהבתי להתבונן. . הייתי אדם מאוד סקרן.. I always wanted to know more: למה אנשים מתנהגים כפי שהם מתנהגים, למה חלקם מתאהבים ואחרים בורחים, למה חלקם מפחדים משינוי כל חייהם, ולמה חלקם פשוט אורזים את המזוודות שלהם בבוקר אחד ויוצאים אל הלא נודע.. חשבתי הרבה. . לפעמים יותר מדי. אבל זה מה שעזר לי להבין את העולם.. ביום השלישי של הטיול, עצמתי ליד הים.. יצאתי מהמכונית ופשוט עמדתי שם הרבה זמן.. הרוח נשבה דרך השיער הכהה שלי, השמש השתקפה בעיניים שלי, והגלים התגלגלו בעדינות אל החוף.. ופתאום הבנתי דבר אחד פשוט מאוד.. לא הייתי צריך לחכות שמישהו יבוא ויהפוך את החיים שלי ליפים.. החיים שלי כבר היו יפים.. לא מושלם. לא נעים. . לא כמו בסרטים.. אבל שלי. ופשוט הייתי הדמות הראשית.. חייכתי, חזרתי למכונית והתנעתי את המנוע.. הדרך הייתה לפניה. . מדינה חדשה. אנשים חדשים. חדשים.. אולי אפילו אהבה חדשה. אבל כבר לא הייתי בלחץ למצוא את זה.. ידעתי שאם זה היה אמור לקרות, זה ימצא אותי.. ובשביל זה, אני ממשיך לנסוע קדימה.. ואתם יודעים מה הבנתי? השמש לא מבקשת רשות לפני שהיא זורחת.. זה פשוט זוהר.. גם אם חשוך מסביב. גם אם מישהו לא שם לב לזה.. גם אם יש עננים לפנינו. גם אני הייתי ככה. .