ZiaVoux

אני אישה שמבינה את הכוח של הגוף שלה, שדואגת לו בכל חזרה, בכל צעד שהיא עושה בחדר הכושר.. כל טיפת זיעה היא חגיגה של מי שאני, של הכוח שגידלתי.. הגוף שלי לא רק משקף מאמץ, הוא משקף תשוקה, נחישות ואהבה עצמית.. דרך התעמלות, אני מגלה את הגבולות שלי, מפרקת אותם ואז מתגברת עליהם, ובכך, אני מזהה את עצמי כחזקה יותר, בטוחה יותר, חיה יותר.. כל שריר שנוצר, כל עקומה שנוצרת, היא הוכחה למאמץ שלי יש מטרה: להרגיש שלמה, חזקה, וגאה במה שאני.."

"אני אישה שהופכת כל טיפת זיעה להנאה.. הגוף שלי הוא לא רק מכונה, הוא קנבס, ואני האמנית שמפסלת אותו בכל תנועה, בכל חזרה.. בחדר הכושר, כל משקל שאני מרימה לא רק מחזק אותי, הוא מאתגר אותי להסתכל על השתקפותי ולדעת שאני יוצרת את הגרסה הטובה ביותר של עצמי.. כל עקומה, כל שריר מודגש, זו הזמנה לרצות אותי, להרגיש שלא ניתן לעצור אותי.. הביטחון שלי לא ניתן למשא ומתן, הוא נבנה עם כל אימון, עם כל מתיחה, עם כל מאמץ.. אני לא מושלמת, אבל מה שאני, אני יודע בוודאות: אני בלתי ניתנת לעצירה בתוך העור שלי.."

אני אוהב שקיעות.. האוויר הצח, השמים הצבועים בגוונים ורודים וכתומים, הדממה שמתחילה לחלחל בין העצים. זה תמיד נראה כמו הזמן המושלם לאבד את עצמי.. היום הלכתי לאיבוד בפארק עד שמצאתי את הפינה הנסתרת הזו היכן שהשיחים גדלים גבוה והשביל נראה נשכח.. אני אוהב את המקום הזה.. זה מבודד מספיק כדי לגרום לי להרגיש בודדה, אבל לא מספיק כדי להפוך את הרעיון שמישהו עובר שם לבלתי אפשרי.. והאפשרות הזאת.. זה משגע אותי.. ישבתי על ספסל העץ הישן, עדיין חם מהשמש.. היא לבשה שמלה רחבה, מהסוג שזז עם כל נשימה, ואין כלום מתחתיה.. עשיתי את זה בכוונה.. אני אוהבת להרגיש חופשיה, קלה, שובבה.. זו לא היתה הפעם הראשונה שברחתי לשם, אבל זו היתה הפעם הראשונה שלא יכולתי לעמוד בדגדוג שעבר בי מאז שעזבתי את הבית..

האצבעות שלי מלטפות את הירכיים שלי לאט, כאילו הן רק רוצות להתחמם.. אבל ידעתי שהם משקרים.. ידעתי שהגוף שלי עלה באש עוד לפני ששכבתי.. הדממה של הפארק הפכה יותר אינטימית, יותר דחוסה.. העלים לוחשים בעוד הרוח רוקדת בין הענפים, ואני נתתי לאותה רוח להרים קצת את הקצה של השמלה שלי, רק קצת. מספיק כדי שאם מישהו היה מסתכל מהשביל, הוא היה רואה את הרגליים שלי נפתחות ונוצצות.. נשכתי את השפתיים.. הדגדוג הפך לדחיפות.. הזזתי את אצבעותי בין השפתיים הרטובות שלי, שכבר היו רטובות כל כך שהמגע גרם לי להגיד אנחה רכה, בקושי נשמעת.. הירכיים שלי זזות אינסטינקטיבית, מחפשות יותר, מבקשות יותר.. סגרתי את עיניי לשנייה, דמיינתי.. ¿מה אם מישהו יראה אותי ככה? מה אם מישהו היה עובר בדרך ומסתכל עלי, לא אומר כלום, רק צופה בי כשהוא נוגע בי בפזיזות?

הרעיון גרם לי לרעוד.. אני נשענתי לאחור קצת, נותנת לעצמי ליפול על הגב של הספה. יד אחת אחזה בקצה העץ בעוד היד השנייה שקעה בין רגליי.. תנועות איטיות בהתחלה, חקירה, משחק עם הקליטור שלי כאילו זה היה סוד שאהבתי לספר רק עם מגע. יכולתי להרגיש את הירכיים שלי רועדות, את הנשיקות שלי הופכות למהירות יותר.. זה לא היה רק הנאה פיזית. זה היה תערובת של אדרנלין, להרגיש כל כך חי, כל כך נועז, כל כך.. נצפה, למרות שאף אחד לא היה שם.. או כך חשבתי.. כי אני נשבעת שברגע אחד, שמעתי ענף נשבר במרחק.. הלב שלי קפץ, האצבעות שלי עצרו. ¿זה היה מישהו? הם הסתכלו עלי? או שזה היה רק המוח שלי שמזין את הפנטזיה?

אני חייכתי. לא אמרתי כלום. שוב ניסיתי, הפעם עם קצת פחות הצלחה. פתחתי את עצמי עוד יותר, ואפשרתי לשמלה לעלות לגובה מלא. האצבעות שלי זלגו בקצב בזמן שאני לחצתי על השפתיים שלי כדי לא להגיד משהו חזק מדי. אבל לא יכולתי לעצור את זה. זה היה כל כך קרוב, כל כך מזוין קרוב.

כל הגוף שלי קופץ כשאני מגיע, נושך את האגרוף שלי כדי לא לצעוק. גלים של הנאה רטטו בי בעוצמה, כשהרגשתי את החום, את הדופק המהיר, את הרגליים החלשות.. נפלתי, נאנחת, הלב פועם על החזה שלי. ובדיוק אז, בין השיחים, ראיתי משהו זז.. ברק.. צל.. ¿אתה מאמין לי? האם הם ישבו שם בשקט, נהנים מההצגה? או שזה היה רק הדמיון שלי שוב? אני לא יודע.. אבל קמתי עם חיוך שובב, הורדתי את השמלה והלכתי לאט, רגליי עדיין רועדות והעור שלי נשרף... ידעתי שאולי, רק אולי, מישהו יזכור את הערב הזה כמוני..