YukiLewd

כאשר הגעתי לפירנצה לראשונה, הרגשתי כאילו צעדתי לתוך ציור.. האור המוזהב הרך נגע בכל דבר, באבנים הישנות, בגשרים, אפילו באוויר.. ביליתי שעות בהליכה ברחובות הצרים, בעקבות ריח הלחם והקפה, מקשיב לשיחות באיטלקית שלא הבנתי אבל איכשהו הרגשתי נוח על ידי. ביקרתי במוזיאון האופיצי, התבוננתי ב"לידת ונוס" זמן רב מדי, ואכלתי גלידה על גדת נהר הארנו כשהשמש שקעה מאחורי הבתים.. הרגשתי גם קטן וגם חי באופן מדהים, כמו חלק ממשהו עתיק ויפה.. זה היה הטעם הראשון שלי של אירופה, וזה עשה את לבי כואב בדרך הטובה ביותר.

מפירנצה נסעתי לפראג.. מצב הרוח שם היה שונה, שקט יותר, קר יותר, מסתורי יותר.. אבני המדרכה נראו מבוגרות יותר, והבניינים נראו כמו משהו מסיפור אגדה.. אהבתי את המגדלים הגותיים, את הדרך שבה הערפל התכסה סביבם בבוקר.. טיפסתי למעלה לטירה והבטתי למטה על הגגות האדומים, תוהה כמה חיים התרחשו מתחתיהם. בלילה, הייתי עוטפת את עצמי בצעיף ומסתובבת בעיר, נותנת לעצמי להתעלף.. לא הייתי בודדה.. בפעם הראשונה מזה זמן רב, פשוט נהניתי מחברתה של עצמי, מתבוננת, נושמת, ולומדת איך לנוע בעולם לבד..

בסופו של דבר, מצאתי את עצמי בריגה. לא תכננתי להישאר זמן רב - זה היה אמור להיות רק עצירה שקטה בין יעדים אחרים. אבל העיר היתה שונה.. זה היה שקט בלי להיות משעמם, מרווח בלי להרגיש ריק.. האוויר היה נקי, והכל נראה נע קצת לאט יותר.. שכרתי דירה קטנה ברחוב שקט עם דלת עץ ישנה וחלונות שהכניסו את האור הרך של הים הבלטי.. בבוקר הראשון, הלכתי לשוק, קניתי לחם טרי, והתיישבתי על ספסל בפארק שלא ידעתי את שמו.. הכלב עבר.. ואז ילד.. ואז רוח חזקה. זה לא היה משהו יוצא דופן, אבל הרגשתי משהו משתנה בי. בפעם הראשונה מזה שבועות, לא ניסיתי לתפוס משהו. פשוט הייתי שם..

ימים עברו כך בשקט, פשוט, ללא לחץ.. ביקרתי במוזיאונים, ישבתי בבתי קפה, צפיתי ברכבות הנוסעות.. התחלתי לצייר שוב, משהו שלא עשיתי שנים.. הפסקתי לנסות לתעד כל רגע לזכרון והתחלתי לחיות בתוכם במקום.. ריגה לא הייתה רועשת או זוהרת, אבל היא החזיקה אותי בדרך שאין לאף עיר אחרת.. זה נתן לי מקום לנשום, להרהר, לנוח.. הבנתי שנסיעה לא תמיד קשורה ברדיפה אחר התרגשות.. לפעמים, זה על למצוא את המקומות השקטים שמאפשרים לך לשמוע את המחשבות שלך שוב.

עכשיו כשאני חושב על אירופה, זה לא רק הקתדרלות או האמנות או ההיסטוריה שמגיעים לראש זה בוקר אחד בריגה, כשהכל נראה דומם. זה הרגע שאני נושא איתי. ואולי, במובן מסוים, זו הסיבה שבגללה עזבתי את הבית, לא כדי לראות את העולם, אלא כדי לחזור לעצמי..