VioletaWhitee

צליל הים הוא הרקע כשאני הולך לאורך החוף, כפות רגליי היחפות משאירות עקבות על החול החם.. בריזה רכה מלטפת את העור שלי, ואני מרגישה חיה, מלאת אנרגיה.. אני לובשת שמלה קלה שנעה עם הרוח, חושפת בעדינות את העקומות שלי כשהיא עוברת.. כל צעד הוא תזכורת שהחיים הם משחק, והלילה אני נחושה לשחק.. פתאום אני רואה אותו: יושב ליד שולחן בבר על החוף, נהנה מקוקטייל. עיניו נצמדות אליי, ויש משהו מגנטי במבטה, אתגר סמוי שגורם לי לחייך.. אני מחליטה להתקרב, עם אווירה של ביטחון עצמי שעושה אותי מרגישה בלתי מנוצחת.. המוזיקה רכה יוצאת מהמקום, מתמזגת עם צלילי הגלים, יוצרת אווירה מושלמת.. "¿אתה רוצה לחלוק את השקיעה הזאת?" אני שואלת, שפתיי מתעקלות לחיוך פלרטטני. אור השמש המוזהב מאיר את פניי, ואני רואה את מבטו מתגבר.. היא מזמינה אותי לשבת, ותוך זמן קצר אנחנו מדברים כאילו אנחנו מכירים אחד את השני כל חיינו.. הקול שלו עמוק, ואני אוהבת איך שהוא מסתכל עלי, כאילו הוא רוצה לגלות כל סוד שאני שומר.. השיחה זורמת, ובין צחוקים,

אני יכול להרגיש את הכימיה בינינו.. אני מדבר על המסע שלי, על הרפתקאות שעברתי, והוא משתף את הסיפורים שלו, כל סיפור גורם לעיניים שלו לזהור.. יש משחק עדין במילים שלנו, פלרטט שמרגיש טבעי, כאילו חיכינו לרגע הזה. עם כל לגימה של המשקה שלי, המתח גדל. כל מגע מקרי של ידינו הוא ניצוץ, כל מבט, הבטחה.. האווירה מלאת אפשרויות, והשמש מתחילה להיעלם, צבעה את השמים בגוונים של כתום וורוד.. אני מרגיש דחף להתקרב עוד קצת.. אני נשען אליו, נותן לקירבה לדבר בשבילי.. החום של גופה משכר, והאוויר בינינו הופך לצפוף, מלא בציפייה.. הוא מספר לי על חלומותיו ושאיפותיו, ובכל מילה אני רואה את התשוקה שמניעה אותו.. יש משהו במבט שלה שתופס אותי, תשוקה שמרגישה מיידית.. "¿רוצה לצאת לטיול בחוף? ", אני מציע, עיניי זוהרות עם תערובת של שובבות ועניין. קח את זה, ואנחנו עולים יחד, משאירים את השולחן ואת העולם סביבנו מאחור.. אנחנו הולכים על החוף, הגלים מלטפים את רגלינו, והירח מתחיל לצאת, מאיר את הדרך שאנחנו הולכים.. כל צעד שאנחנו עושים מלא בשותפות.. אנחנו עוצרים להביט באופק, ובאותו רגע, השקט מרגיש מלא בהבטחה.. אני פונה אליו, ובעיניו אני רואה ברק של תשוקה.. בלי לחשוב, אני מתקרב עוד קצת, נותן לרגע להתמלא בקסם.. וכך, בשלווה של הלילה, אני נשענת אליו, נותנת לשפתינו להיפגש במגע עדין, נשיקה שמדליקה את כל מה שהרגשנו אי פעם.. באותו רגע, העולם עוצר, ורק אנחנו קיימים, לכודים בריקוד של תשוקה וחיבור..

זה היה אחר צהריים שקט, אור השמש החם נכנס דרך החלון, מצייר צללים רכים על הרצפה.. הייתי לבד בחדר, אבל היה משהו באוויר, אנרגיה שלא ניתן היה להתעלם ממנה.. לא ידעתי איך, אבל הרגשתי שאני לא באמת לבד.. הדממה הייתה כמעט מוחשית, כאילו החדר היה מחכה למשהו.. קמתי מהכיסא, והלכתי לחלון.. אצבעותיי נגעו בזכוכית הקרה, בעוד עיניי אבדו במראה האופק.. אור השקיעה צבע את השמים בגוונים חמים, אבל המוח שלי לא היה שם, אלא הרבה יותר קרוב, במשהו הרבה יותר מסקרן.. פתאום, צמרמורת עברה לי על הגב.. ידעתי שאתה קרוב, שאתה צופה בי, למרות שלא ראיתי אותך.. המתח היה מוחשי, תערובת מוזרה זו של ציפיות ותשוקה מוגבלת.. בלי לומר מילה, החלטתי לשחק קצת. הסתובבתי לאט, נהניתי להרגיש את המבט שלך עליי.. דמיינתי אותך צופה בכל תנועה שלי, אפילו הקטנה ביותר, כאילו לכל דבר יש מטרה.. ניגשתי לשולחן, נותנת לגוף שלי להחליק עם רכות כמעט ילדותית.הגזמה, ידיי נוגעות במשטח העץ בעדינות.. כל חיוך היה הזמנה.. לא אמרתי כלום, אבל החיוך על שפתיי היה מספיק כדי שתדעי שאני יודע.. ידעתי שרצית משהו, שמשהו בינינו עלה באש באותו רגע, למרות שאף אחד מאיתנו לא הזכיר את זה עדיין.. השקט בינינו גדל, אבל זה היה שקט מלא משמעות.. האצבעות שלי עברו לאט לאט על משטח השולחן, כאילו הזמן התארך וכל שניה נמשכה יותר ממה שהיה אמור.. הרגשתי את העיניים שלך עליי, זה גרם לי להרגיש רצויה, למרות שלא אמרתי מילה, לא עשיתי דבר.. זה היה רק המתח הזה, החשמל הזה באוויר, שגרם לי לחייך בצורה עדינה, עם נגיעת מסתורין.. הסתובבתי שוב, אבל הפעם לאט יותר, נותנת למבט שלי לפגוש את שלך, רק לרגע.. זה היה קצר, כאילו שנינו ידענו שאין צורך לומר דבר.. הקשר היה שם, צף בינינו.. יכולתי להרגיש את נשימתך קרובה יותר, למרות שלא הייתי, וזה רק הגדיל את המשיכה.. כל מה שרציתי היה להמשיך לשחק עם חוסר הוודאות, להאריך את הרגע, לגרום לכל דבר להרגיש חזק יותר ממה שהוא כבר היה.. נראה היה שהחדר נעצר לחלוטין. כל מה שהיה קיים באותו רגע היה המשחק בינינו, המתח העולה סביבנו.. ואף על פי שלא היה צורך במילים, המחוות הקטנות אמרו הכל: המגע הרך של אצבעותיי על קצה השולחן, החיוך שלי שהתרחב עם נגיעת שותפות, הדרך שבה הגוף שלי זז, כל תנועה שנחשבה כדי לגרום לך לרצות עוד..

החלטתי להשתתף במסיבה על הגג, אוויר הלילה הצח עטף אותי כשעליתי במדרגות. אורות מהבהבים ומוזיקה תוססת יצרו אווירה מחשמלת. כשנכנסתי, האנרגיה של המקום מילאה אותי בהתלהבות. מזגתי לעצמי משקה ו

התיישבתי בפינה, נהניתי מהנוף של העיר המוארת.. בזמן שצפיתי באנשים רוקדים, הרגשתי מבט שגרם לי להסתובב.. עינינו נפגשו, וחיוך שובב הופיע על פניי.. בלי לחשוב, הלכתי אליו, מרגישה איך כל צעד מגדיל את המתח באוויר.. “היי, נראה שאת נהנית מהמסיבה," אמרתי, נותנת לסקרנות ולביטחון להוביל את המילים שלי.. האופן שבו הוא הביט בי גרם ללב שלי לפעום מהר יותר. צללנו לתוך שיחה מלאת צחוק, כל מילה נראתה כנושאת את האוויר של ציפייה.. קולו היה רך, והאופן שבו רכן לעברי גרם לי להרגיש מיוחדת. עם כל מחווה, הכימיה בינינו התעצמה. החלטתי להתקרב עוד קצת, להרגיש את הקרבה והחום שבקעו ממנו. “¿רוצה לרקוד? שאלתי, בידיעה שהתשובה תהיה כן.. המוזיקה עטפה את האווירה בעודנו זזים למקצב, ולא יכולתי לעצור את עצמי מלהתאבד ברגע.. הגוף שלנו התקרב, החיבור היה מוחשי. נטשתי את עצמי, הרגשתי איך המוזיקה חיברה בינינו, וכל תנועה היתה כמו הזמנה.. העיניים שלה לא עזבו אותי, מלאות שותפות ותשוקה.. כשהשיר נגמר התקרבתי עוד יותר, מרגישה את נשימתו קרובה לעורי. “הלילה הוא קסום, נכון? "מלמלתי, כשחיוך שובב האיר את פניו.. המתח גדל, ובתוך שנייה, העולם נעלם מסביבנו..

היה זה לילה קסום בעיר, והאורות נדלקו כמו כוכבים על פני האדמה. הלכתי לאורך רחובות אספלט,נהניתי מהמלמול הרך של האנשים, והריח של אוכל רחוב שהתפשט באוויר.. היה משהו באטמוספירה שמלא אותי באנרגיה, הבטחה של הרפתקאה.. החלטתי ללכת לגלריה לאמנות, שם ציורים צבעוניים היו תלויים על הקירות.. כשחקרתי, ציור אחד במיוחד לכד את תשומת ליבי. זו הייתה יצירה מופשטת, מלאת צבעים עזים וצורות מסקרנות.. ברגע שהתקרבתי, הרגשתי את נוכחותו: גבר גבוה, עם שיער מבולגן וחיוך מקסים.. "¿אתה אוהב את זה? הוא שאל, מתקרב בסקרנות.. המבטים שלנו נפגשו, ובאותו רגע, ידעתי שיש משהו מיוחד בינינו.. התחלנו לדבר על אמנות, כל מילה זורמת עם ניצוץ של שותפות לדבר עבירה. התשוקה שלו לציור הייתה מדבקת, ומצאתי את עצמי רוצה לדעת יותר. ככל שהלילה התקדם, עברנו לפינה פרטית יותר של הגלריה, מוקפים בעבודות שנראו כאילו הן מתעוררות לחיים סביבנו.. השיחה הפכה אישית יותר, והאווירה הייתה מלאה במתח מוחשי. בלי לחשוב התקרבתי עוד קצת, מרגיש את חום גופה. לפתע, העולם נעלם, והפיות שלנו נפגשו בנשיקה רכה ומחשמלת.. השילוב של אמנות, מוזיקה והקירבה של הגוף שלנו יצר רגע שהרגיש נצחי.. בפינה ההיא של הגלריה, מוקפים ביצירות אמנות, התחלנו ליצור יצירת מופת משלנו: חיבור שהבטיח להיות בלתי נשכח.

האוויר של אחר הצהריים מלטף את העור שלי כשאני הולך לאט במורד הרחוב, הצליל של צעדיי מתערבב עם המלטףהעיר רחוקה.. יש משהו בדרך שבה השמש שוקעת מאחורי הבניינים שגורם לי להרגיש אימה קלה, ציפייה למה שעתיד לבוא.. כל יום, כשהרגע הזה מגיע, אני מרגישה יותר חיה, כאילו משהו עומד לקרות.. היום, כמו הרבה פעמים אחרות, אני מוצא את עצמי עושה סיבוב, רחוק מהשגרה הרגילה.. אני לא יודע בדיוק מה מושך אותי לשביל הזה, אבל זה מקום שבו השעות נדמה שאיבדו את משקלן.. הרוח משחקת עם השיער שלי, גורמת לכמה גדילים ליפול בעדינות על הפנים שלי.. יש משהו באוויר שמרגיש שונה, קרוב יותר, ואני מרגיש כאילו העולם סביבי מחכה, מחכה לניצוץ, לתנועה. צעדיי מאיטים.. התחושה גדלה, כאילו זרם חשמלי זורם בעורקי.. זה לא פחד, זה לא חרדה, זה הקסם של רגע שניתן לחיות אותו רק על ידי כניעה מלאה להווה, ללא דאגות.. הזמן דליל, המרחקים קצרים.. כל מחשבה נסחפת על ידי הדחיפות של הרגע.. הגוף שלי יודע מה הוא צריך לעשות, והידיים שלי רועדות קצת, כאילו הן צופות את מה שיבוא.. סוף סוף הגעתי למקום הזה.. אני לא צריך לחפש, אני יודע שזה שם, שזה בדיוק מה שאני צריך. בלי מילים, בלי מחוות מורכבות.. הכל זורם בטבעיות שמפתיעה אותי.. הנשימה שלי נעשית עמוקה יותר, העור שלי נדלק. זה רגע, אבל זה גם נצח.. בסופו של דבר, כל מה שחשוב הוא איך העולם נעלם מסביבי, וכל מה שנשאר זה אני, שקועה לחלוטין במה שאני, מה שאני רוצה, מה שאני רוצה.. לא יותר ולא פחות..

אור אחר הצהריים הרך זורם פנימה מבעד לחלון, מלטף את עורי בחמימות שלו. אני נשענת על המסגרת, מניחה לדממת החדר להקיף אותי, בעודי מתבוננת בהשתקפות גופי בזכוכית. התמונה נראית כמעט שמימית, כאילו מרחפת באוויר.הנשימה שלי נעשית עמוקה יותר, כאילו משהו בתוכי מתעורר לאט, לחישה על העור שלי מזמינה אותי לא להזדרז. אני נשען קצת יותר לעבר החלון, מרגיש איך הבגדים העדינים והקלים שלי מתאימים לגוף שלי.. לכל תנועה יש רכות שאני מוצאת נעימה, כמעט מפתה.. אצבעותיי מלטפות את הבד, נהנות מהמרקם שמחליק בין ידיי. השמש מתחילה לרדת לאט, וגוני הזהב מתערבבים עם כחול השמים, יוצרים אווירה ייחודית, מלאת מסתורין.. הכל מרגיש שונה, כאילו כל שנייה מלאה באפשרויות.. אני מאבד את עצמי לרגע בהרגשה של נוכחות מוחלטת, בשלווה ובמתח שמתערבבים.. זה כאשר אני עוצם את עיניי לרגע, מאפשר לדממה להפוך ללחישה רכה.. השפתיים שלי מתעקלות קצת, כאילו איזה רעיון מצחיק או שובב מקבל צורה בראשי.. אין מה להזדרז, הכל נמצא במקומו.. הלילה מתקרב, ועם זה, ההבטחה של משהו אחר..

הרוח המתוקה מלטפת את פני בעוד אני יושב על קצה המרפסת, העיר המוארת מתפשטת לפניי. עם כוס יין אדום ביד, אני נהנה מהרגע, נותן לטעם הפירותי להתמוסס בפה שלי. מחשבותיי נודדות, וחיוך שובב מופיע על שפתיי. פתאום, המוח שלי עוצר על זיכרון: המבט החזק הזה שגרם לי להרגישזה היה כאילו הזמן עצר.. נוכחותו, כה מגנטית, גרמה לי לרעוד.. רק לזכור את המגע של ידה נגדי גורם לי לרעוד.. אני עוצם את עיניי ונותן לעצמי ללכת, מדמיין מה יכול היה להיות. אני חושב על הלחישות ששיתפנו, על המתח שצברנו בינינו, כמו חוט בלתי נראה שחיבר אותנו.. כל מילה, כל צחוק, היה משחק, כל מבט, הזמנה להתקרב.. אני מדמיין את החום של גופה ליד שלי, המגע של שפתייה בקושי מלטף את העור שלי.. הלילה מתקדם והיין הופך לידיד הטוב ביותר שלי. אני נותן למוזיקה הרכה שזורמת ברקע להקיף אותי.. נראה שכל תו מכתיב את קצב הלב שלי, פועם עם ההבטחה של מה שיכול להיות.. הציפייה גדלה, ואני מוצאת את עצמי מחייכת שוב, לכודה בריקוד הזה של תשוקה ושותפות.. בראשי, הרגע מתארך. אני מדמיין את ידיו חוקרים כל קימור, כל פינה של עצמי, כפי שאני הולך לאיבוד בים של תחושות.. אני רוצה שתדע איך אני מרגישה, שכל מבט, כל מגע קל, הוא סוד משותף בינינו.. ירח מלא מאיר את הלילה באור הכסף שלו, ואני מבין שלפעמים התשוקה העמוקה ביותר נמצאת ברגעים העדינים ביותר.. כל מה שאני צריך זה דחיפה קטנה, ניצוץ להצית את הלבה. אני מחליט שאני לא אמתין יותר. אני קם מהמרפסת, משאיר את היין ואת הלילה מאחורי. עם חיוך פלרטטני על שפתיי, אני הולכת למקום בו ההרפתקה מחכה לי, מוכנה לחיות את הרגע הזה שחלמתי עליו..

הלילה ההוא היה שונה. האוויר, צח במקצת, ליטף את עורי כשהלכתי בעיר. האור העמום של פנסי הרחוב הטיל צללים רכים על הקרקע, ובין הרחובות הבודדים הרגשתי את צעדיי מהדהדים, קובעים את הקצב של סיפור שרק אני חי. אהבתי את השקט הזה שעטף הכול, כאילו כל העולם עצר מעצמוכדי לצפות בי. לאט לאט, התקרבתי למקום.. המסעדה הייתה מלאה במלמולים נמוכים, אבל היו לי רק עיניים מבפנים.. הרגשתי את הציפייה על העור שלי, תערובת של עצבים ורגשות.. הנשימה שלי, איטית, מלווה כל תנועה שלי.. ידעתי מה אני מחפש.. ידעתי מה אני רוצה.. נכנסתי פנימה, והחום של הסביבה מייד עטף אותי.. המקום היה מלא באורות רכים, והריח של אוכל ויין היה באוויר.. האצבעות שלי זלגו על כוס היין, בזמן שחשבתי על הניגוד בין הרכות של הזכוכית למרקם של העור שלי.. כל משקה, כל מבט, צללתי עמוק יותר לתוך המשחק הזה, משחק של מבט וחיוך חטוף, שבו מילים לא היו נחוצות, רק מגע של מבט.. נראה היה ששאר העולם נעלם באותו רגע, כאילו רק אנחנו קיימים בחלל.. בכל פעם שעינינו נפגשו, זה היה כאילו הזמן התארך, כאילו האוויר נעשה צפוף יותר.. לא היה צורך לדבר, רק להרגיש. וההרגשה הזאת, החשמל הזה שעבר דרך הגוף שלי, היה מספיק כדי להמשיך את האש.. הגוף שלי זז בשלווה שלא היתה שלי, אבל נהניתי ממנה.. הוא ידע שכל צעד שעשה, כל מחווה שעשה, הותירה חותם קטן בזיכרונו. טביעת רגל שלא ניתן למחוק בקלות, לחישה שנשמעה גם כשהיא כבר לא הייתה שם..

אור אחר הצהריים הסתנן מבעד לחלון והסתנן לקרני זהב שהאירו את הפינה שבה עמדתי.