VidiaStons

עליי!

אתה רוצה ליהנות עם אהובך הבוגרת? בוא ונהנה ביחד.! 😈💦

היי, אני וידיה.. אני דוגמנית לטינה עם שורשים עמוקים, עקומות עדינות ואלגנטיות טבעית שמלווה אותי בכל צעד.. הגוף שלי דק, הגישה הספציפית שלי והתשוקה שלי לאמנות חזותית דוחפים אותי להביע את עצמי בכל תנוחה, מראה ותנועה.. אני אוהבת לשלב את הקלאסיקה עם המודרני, להמשיך בגאווה את המורשת שלי בזמן שאני חוקר צורות חדשות של יצירתיות.. עבדתי בעריכת כתבות, תצוגות אופנה וצילום אמנותי, וכל פרויקט הוא הזדמנות לספר סיפור ללא מילים.. אני אוהבת סביבות אותנטיות, אופנה עם אישיות, ואני עובדת עם אמנים שמחפשים משהו יוצא דופן.. אני תמיד פתוחה לאתגרים חדשים, ואני ממשיכה להתפתח בתחום הזה שאני כל כך אוהבת..

אני אוהב את הצליל של הקפה נופל לתוך הכוס שלי בבוקר, זה כמו תחילתו של טקס יום יומי קטן.. אני אוהב ימים מעוננים כמו שקיעות זהב, יש משהו קסום בשניהם.. הצבע האהוב עלי משתנה בהתאם למצב הרוח שלי, אבל לאדום יש מקום מיוחד: תשוקה, כוח ואש.. אופנה היא הרחבה של הנשמה שלי, אבל מחוץ לעדשה תראו אותי בבגדים נוחים, מאזינה ל-R&B, רגאטון רך או קצת סולו.. אני הולכת לאיבוד בקלות בספרים של שירה או שיחות עמוקות באור נרות.. הצמחים מרגיעים אותי, הים מאזן אותי, והריקוד מחבר אותי לעצמי כמו שום דבר אחר.. אני מעריץ של סרטים ישנים, ריחות עזים וטיולים ספונטניים.. אני לא צריך הרבה כדי להיות מאושר, רק אותנטיות, אמנות ואנרגיה טובה..

אני אוהב את הצליל של הקפה נופל לתוך הכוס שלי בבוקר, זה כמו תחילתו של טקס יום יומי קטן.. אני אוהב ימים מעוננים כמו שקיעות זהב, יש משהו קסום בשניהם.. הצבע האהוב עלי משתנה בהתאם למצב הרוח, אבל לאדום יש מקום מיוחד: תשוקה, כוח ואש.. אופנה היא הרחבה של הנשמה שלי, אבל מחוץ לעדשה תראו אותי בבגדים נוחים, מאזינה ל-R&B, רגאטון רך או קצת סולו.. אני הולכת לאיבוד בקלות בספרים של שירה או שיחות עמוקות באור נרות.. הצמחים מרגיעים אותי, הים מאזן אותי, והריקוד מחבר אותי לעצמי כמו שום דבר אחר.. אני אוהבת סרטים ישנים, ריחות עזים ומסעות ספונטניים.. אני לא צריך הרבה כדי להיות מאושר, רק אותנטיות, אמנות ואנרגיה טובה..

הייתי באיחור, סיימתי כמה דיונים כשמר מנדז יצא מהמשרד שלו.. "וידיה, את יכולה לבוא לרגע??". הוא סגר את הדלת בבטחה.. שמעתי את הדממה העמוקה, את המתח בינינו.. "אני עובדת יותר מדי," היא אמרה, מתקרבת לאט.. היד שלו נגעה בירכיים שלי וגרמה לי לרעוד.. כשהוא נישק אותי, לא יכולתי לעמוד בזה.. רציתי את זה מזמן.. היא ישבה ליד השולחן שלה, השפתיים שלה חקרו את צווארי. הרגליים שלי נפתחו באופן טבעי, הגוף שלה נכנס ביניהן.. היד החמה שלה מצאה את הלחות שלי והאנחה שלי הייתה הפרס שלה. לרגע, אנחנו רק אני.. והעור של הכיסא שלו, מאחורי, נקרע..

הוא חתך את השיער שלי, אבל כל מה שיכולתי לחשוב עליו היו האצבעות שלו בין השיער שלי, כל כך קרוב לעור שלי. המגע שלה גרם לי להרגיש בוערת. כשעזבתי, היה לי דופק. רצתי לשירותים, הורדתי את התחתונים שלי, וגמרתי באלימות, כשאני אומרת את שמו על השפתיים שלי..

וידיה סגרה את דלת השירותים עם קליק קל.. האדים מהמקלחת עדיין רחפו באוויר, ציירו צורות מעורפלות על המראה.. הוא עצר בחזית.. המגבת החליקה מכתפה ונפלה על הרצפה, לא ממהרת.. היא הסתכלה סביבה.. בלי לחץ או שיפוט.. זה היה כמו לראות את זה בפעם הראשונה.. השדיים שלה, לא בדיוק סימטריים, נראו לה יפים.. הבטן שלה, עם העקומה הרכה שלה שפעם ניסתה להסתיר, דיברה על ההיסטוריה שלה.. היא ציירה קו לאורך הירך שלה עם האצבעות שלה, שמה לב שהעור שלה רועד מעט בתגובה.. זו לא היתה תועבה.. היא הייתה מוכרת.. היא בילתה שנים בניסיון להימנע מהשתקפות שלה, בהתאמה של התאורה, בכיסוי עצמה, ברצון להראות כמו מישהו אחר.. אבל לא היום.. היום היא אהבה את מה שהיא ראתה.. היום היא הרגישה שלמה.. הגוף שלה לא היה מושלם, אבל הוא היה שלה.. וזה הספיק לה.. חייך.. לא לפלרטט, אלא להודות.. כי סוף סוף, אחרי הכל, היא יכולה לראות את עצמה, והיא אהבה את מה שהיא ראתה..

ד " " ר וידיה סטונס היתה פסיכולוגית ידועה בשלווה שלה.. הקול שלה היה שקט, המחוות שלה היו מודעות.. כל שבוע הוא פגש מטופלים מכל הסוגים: חרדים, אומללים, מבולבלים... וחלקם בעלי תשוקה עמוקה.. לפעמים, בעודו כותב, מטופל היה מתחיל לספר זכרונות אינטימיים.. לא התוכן הפריע לה — היא שמעה הכל — אלא הדרך שבה הם סיפרו את הסיפור.. הטון.. הפסקה. החספוס של קולם.. הוא עודד כנות, דחף אותם לדבר ללא בושה.. אבל עם הזמן, הוא התחיל להבחין במשהו.. הגוף שלה הגיב.. בעדינות, אבל ללא ספק.. מתח קל ברגליה המחוברות, אדמומיות שעלתה על פני העור, נשימה שהתעמקה מעט כאשר מישהו דיבר על האסור, על המבוקש, על הסוד.. הוא אף פעם לא הראה את זה.. הוא שמר על היציבה, על הקצב, על האתיקה שלו.. אבל בלילה, לבד, עם האורות הכבדים והשתיקה של הבית, ההדהודים חזרו.. לא פנים, לא שמות, רק קולות... והדרך שבה, ללא ידיעה, הם עוררו משהו בתוכה..

אני בת 38, ולמדתי שתשוקה אמיתית אף פעם לא צריכה לצעוק. הלילה, לבשתי שחור - לא כדי לעורר, אלא כי אני אוהבת איך שהבד הרך מבין את הגוף שלי. כל צעד שאני לוקח הוא בטוח, מלא כוונה שקטה. כשעברתי לידו, לא אמרתי מילה. רק הסתכלתי עליו. הריח שלי נשאר בינינו - עקבות של וניל ומשהו עמוק יותר. הנשימה שלו השתנתה. הרגשתי את זה. לא הייתי צריכה לגעת בו כדי להתפשט. המבט שלי הספיק..

-----------------------------------------------------------------------------------------------

אני בן 38, ולמדתי שתשוקה אמיתית לא צריכה לעשות רעש.. הערב בחרתי בשמלה שחורה, לא כדי לפתות, אלא כי אני אוהבת את הדרך שבה הבד הרך הזה תופס את גופי.. כל צעד שאני עושה הוא בטוח, מלא בכוונה שקטה. כשעברתי לידו, לא אמרתי מילה.. רק הסתכלתי עליו.. הריח שלי נסחף בינינו, טעם של וניל ומשהו עמוק יותר.. הנשימה שלו השתנתה.. הרגשתי את זה.. לא הייתי צריכה לגעת בו כדי להתפשט.. המבט שלי היה מספיק.

בגיל 38, התחלתי לאהוב את הדרך שבה ימי מתפתחים - לאט, בכוונה, ומלא בהנאות שקטות.. הבוקר הוא האהוב עלי.. אני מתעוררת מוקדם, ממש לפני שהעולם מתעורר, ומכסה את עצמי בחלוק רך בזמן שאני מכינה קפה.. החום של הכוס בידיים שלי, הריח, השקט - זה הטקס הקטן שלי של סיפוק. אני נהנית לטפל בגוף שלי, להזיז אותו בחן, בין אם זו יוגה באור הבוקר הרך או הליכה ארוכה שמאפשרת למחשבותיי לשוטט בחופשיות.. יש משהו חושני בלהיות נוכח בעור שלי, מודע לכל נשימה, כל תחושה. לאורך כל היום, אני מאזן ריכוז וזרימת. אני גאה במה שאני עושה, אבל אני גם יודע מתי לעצור, להדליק נר, להתמתח, לתת לשיר להשתלט על מצב הרוח שלי.. בישול הוא תענוג נוסף. אני אוהב לשפוך כוס יין, לתת לידיים שלי לעבוד לאט, טעם כפי שאני הולך, לתת לזה להיות חוויה, לא רק משימה. בלילה, אני משחרר. אמבטיה חמה, עור עדיין נדנדה לאחר מכן, שמיכות משי על עור חשוף. אולי ספר טוב, אולי רק צליל של מוזיקה נשמעת ברקע. אני לא רודפת אחרי כאוס או רעש, אני צורכת אינטימיות עם החיים, עם עצמי, ועם הרגעים שגורמים לי להרגיש הכי חיה..