VanesaStella

אף פעם לא חשבתי שערב כל כך רגיל במשרד יכול להפוך לזכרון כל כך חזק. ישבתי ליד השולחן שלי, האור החם מלטף את העור שלי, והשתיקה הזו נשברת רק על ידי מבט. אז הרגשתי אותך. לא פיזית, אבל בדרך המוזרה הזאת שאתה יודע שמישהו צופה בך בכוונה. הסתכלתי למעלה וחייכתי, כאילו ידעתי בדיוק מה חשבת, כאילו הסיפור הזה כבר התחיל לפני שנכנסת אליו..

אני מזמינה אותך להתקרב אליי ללא מילים, רק בתנועת יד איטית. האווירה השתנתה, הפכה צפופה יותר, כבדה יותר, כאילו חצינו קו בלתי נראה. היה משהו אסור בפגישה הזו, משהו שלא היה אמור לקרות במקום כזה. וזו בדיוק הסיבה שהוא הרגיש כל כך בלתי ניתן לעצירה. הקול שלי נהיה נמוך, רך, שותף, והרגשתי את תשומת הלב שלך הופכת לגמרי שלי, כאילו העולם החיצוני הפסיק להתקיים..

כל תנועה שלי הייתה מתוכננת, אלגנטית, אך מלאה כוונה. הוא לא עשה שום דבר ברור, אך בכל זאת נראה היה שכל דבר היה בעל משמעות כפולה. אהבתי להרגיש את השליטה שלך נחלשת, להרגיש איך הנשימה שלך נעשית איטית יותר, עמוקה יותר, כאילו אתה נכנס למשחק שבו אני קובע את הקצב. דיברתי איתך על סודות, על פנטזיות שמתוודה בהן רק בשקט, וראיתי בעינייך שאתה כבר לא רק קורא. אתה חווית את זה איתי..

היה סיכוי להמשיך, שנינו ידענו את זה. סוג זה של סיכון שמאיץ את הלב וגורם לך לחייך מבלי שאתה מודע לכך. נשענתי אליך קצת, מספיק כדי שתרגיש את נוכחותי, אבל לא מספיק כדי לגעת בך. אהבתי את העינוי המתוק הזה, את הנקודה המדויקת הזו בין מה שאתה רוצה ומה שאין לך עדיין. הבטחתי לך שאם תישאר איתי, אם תעז להשקיע בסיפור הזה, תגלוש לגרסה שלי שרק מעטים מכירים..

הלחץ לא היה רק שלי, הוא היה שלנו. אתה מרגיש נבחר, כלול במשהו בלעדי, כאילו פתחת רמה סודית של עולמי. אני עדיין דיברתי אליך בשקט, אבל בפנים ידעתי שאתה נופל לאט לאט לתוך הפנטזיה המשותפת הזו. אני אוהבת כאשר מישהו מחליט להישאר, כאשר הוא לא בורח מהתשוקה אלא חוקר אותה איתי, לא ממהר, נהנה מכל שניה כאילו היא חד פעמית..

ואז הבנתי שהסיפור הזה לא נגמר במילים. מה שהתחיל כמבט מזמין אותך לחצות את המסך, לחפש אותי, לבוא לסלון שלי ולהמשיך לכתוב את זה ביחד. כי אני לא רוצה להיות רק פנטזיה שאתה קורא. אני רוצה להיות זו שלוחשת לך, זו שמנחה אותך, זו שגורמת לך להרגיש שהחוויה הזו היא רק שלנו. ואם אתה כאן, זה בגלל שכבר עשית את הצעד הראשון..