SusanAmanda

סוזן אמנדה.

היי, אני סוזן אמנדה, בחורה קולומביאנית ממשפחה פיליפיני, בת 25. אלה שמכירים אותי, מתאר אותי כאישה כריזמטית, אוהבת אמנות ומנגנת בכלי נגינה. אני גם ממש אוהב ריקוד ערבי. אתה רוצה לראות אותי רוקדת?

שלום, אני סוזן אמנדה, קולומביאנית בת 25 ממשפחה פיליפינה. כל מי שמכיר אותי מתאר אותי כאישה כריזמטית, אוהבת אמנות וכלים. אני אוהב גם את הריקוד הערבי. האם אתה רוצה לראות אותי רוקדת?

ביקום הדיגיטלי העצום, שבו מבט עובר במהירות ומילים חולפות כמו לוחשות, יש פינה שמתנשאת עם אלגנטיות רגילה.. פרופיל שלא צועק, אבל מרגיש את נוכחותו בעדינות, עם יופי המתגלה בכל פרטים, בכל מילה שנכתבה.. המבט הראשון הוא לא רק תמונה, זוהי תחושה שמתגנבת בין צללים ואורות, אורה שמזמינה אותך לגלות עוד.. שם, שם הקווים והצבעים מתערבבים בהרמוניה, נוכחות של משהו שונה מרגיש, משהו שלא ממהר להציע את עצמו לעולם, אבל מחכה עם הרגשה של אחד שמכיר את ערכו העצמי. כל תמונה היא יצירה אמנותית שסיפרה סיפור, לא במילים, אלא במחוות.. האלגנטיות משתקפת במבט, בתנוחה, ברכות של כל זווית.. זה פרופיל שכאשר הוא נצפה, מזמין אותך להישאר, לעצור, כמו הבטחה של תעלומה שעדיין לא נחשפה.. המילים המלוות את הפרופיל הזה הן השתקפות אמיתית של מי שיוצר אותו - עדין אבל עמוק, פואטי ללא מאמץ. כל מסר, כל ביטוי, נושא את המהות של מוח שמעריך יופי בצורת הטובה ביותר שלו, אחד שיודע אלגנטיות אמיתית לא צריך קישוט, רק כנות. זהו פרופיל שהופך לברכה עדינה אך חזקה.. כמו שיר מתגלגל לאט, מרתק את אלה שקוראים אותו, משאיר אותם עם רצון לחקור, לגלות מעבר לתמונה, מעבר למילה. זה לא רק מרחב מקוון, זה יקום קטן שבו אלגנטיות מרגישה באוויר, כמו מלודיה שממלאת את החלל בשלווה ויופי.. זה מקום שבו מבקרים מקבלים חם של אחד שלא צריך להיות מרכז תשומת הלב, אבל שנוכחות, למרות זאת, בלתי אפשרי להתעלם. כל פרטים בפרופיל הופכים לזמנה: "ברוך הבא לפינה זו, שם מילים הופכות לשירה ואלגנטיות זורם ללא מאמץ, שם כל מבט וכל מחווה מספרים סיפור שניתן להבין רק על ידי אלה המחפשים מעבר לנראה..

החדר היה מכוסה בגוון כחול עמוק, בזכות אורות ה-LED שעקבו אחרי קצות התקרה.. האווירה הייתה רגועה, כמעט קסומה, עם אנרגיה שנראה שהיא מעכבת את הזמן.. אהבת את המרחב הזה, זה היה המקלט היצירתי שלך, שם רעיונות זרועות והשיקוף במראה שיחק איתך. בפני המצלמה, אתה התאמת את העמדה שלך, מחפש את הזווית המושלמת שללכוד לא רק את התמונה שלך, אלא גם את המהות של מצב הרוח שלך. הצללים הכחולים פסל את התכונות שלך בדרכים מרהיבות, נותן לך אווירה מסתורית. קליק אחרי קליק, כל תמונה נראה לספר לך משהו חדש על עצמך. היית פרפקציוניסט, לא הותרת שום דבר למקרה.. ניסית תנוחות שונות, הטעת את הראש קצת, והתאמת את עוצמת האורות.. זה היה חלק מהתהליך שאתה נהנת כל כך.. התוצאות תמיד הפתיעו אותך - תמונות מלאות אישיות ששיקפו את היצירתיות שלך ואת האהבה שלך ללכוד יופי בפרטים. באותו לילה, כמו רבים אחרים, הזמן עף בזמן שחקרתם את העולם שלכם דרך העדשה.. בסוף, חיכית עם סיפוק.. לא רק צילמת תמונות, אלא גם הנצחת רגע ייחודי בחדר המלא אור כחול..

המגע הרך של התחתונים האדומים על העור שלך היה תזכורת לכך למה אהבת אותם כל כך.. היה משהו בצבע הזה שעורר תשוקה ובטחון, כאילו ללבוש אותו חיבר אותך לצד חזק יותר של עצמך.. כשאתה עומד מול המראה, אתה לוקח רגע להעריך את הפרטים. הכותנה העדינה והדגש על הסאטן נראה שהם נועדו ללכוד את האור בדרך ייחודית.. החדר, מושחת באור חם של אדום וזהב, היה המקום המושלם. האור הלא ישיר שהצבת אסטרטגית הדגיש כל מרקם ועקביות. הדלקת את המצלמה שלך והתאמת את הטריפוד, בזהירות הגדרת כל זווית כדי לוודא שהקומפוזיציה שיקפה בדיוק מה שדמיינתם. לצלם היה יותר מסתם תחביב, זה היה טקס. עם כל לחיצה, הבנת שהתחתונים האדומים לא היו רק לבוש, הם היו הצהרה על איך הרגשת לגבי עצמך.. ניסית עם תנוחות שונות: עמדת עם יד אחת על מסגרת הדלת, ישבת על קצה המיטה עם רגליים מחוברות והבטת בעדשה.. כל תמונה תפסה משהו ייחודי, רגע של ביטוי עצמי ויצירתיות.. מוזיקה רכה מילא את האוויר, לעזור לך להירגע כשאתה משחק עם האור. לפעמים, אתה מקטין את האורות כדי ליצור צללים מסקרנים; פעמים אחרות, אתה מאיר אותם כדי להדגיש כל פרטים של הכותנה.. התהליך היה כמעט מדיטטיבי. כשהסתכלת על התמונות, חיכית עם סיפוק.. הצלחת לתפוס לא רק את היופי של התחתונים, אלא גם משהו עמוק יותר: חיבור עם עצמך והיצירתיות שלך.. באותו לילה, כשכבת את האורות והניחת את הציוד שלך, אתה חשבת על כמה נהנית מהרגעים האלה. זה לא היה רק על התמונות או התחתונים האדומים - זה היה על לחקור ולחגוג מי שאתה.

החדר היה מושלג באור רטוב של אור כהה, יוצר אטמוספירה אינטימית ומלאת אנרגיה.. התחתונים האדומים שבחרת לערב היו סמל לכוח ולחושניות, עם שרוולים שעוקבים אחר דפוסים מורכבים על העור שלך.. כל חלק נראה תוכנן כדי לאמץ את העקומות שלך ולהדגיש את הטוב ביותר שלך. ניגשת למראה הגדולה בפינה של החדר, התאמת את הפרטים של התלבושת שלך ותצפית איך האדום החזק עמד מול האור העדין. לקחת רגע להתחבר עם עצמך, נותן ביטחון עצמי להאיר דרך התנוחה שלך. הרעיון היה להתנסות, לחקור תנוחות שהיו גם אקזוטיות וגם אלגנטיות.. התחלת עם תנועות עדינות, נשענת קדימה כשזרוע אחת נשארה על המותניים שלך והשנייה נגעה בקלות בצוואר שלך.. ההשתקפות במראה תפסה כל זווית, נותנת לך נקודת מבט חדשה על הנוכחות שלך. אתה הדלקת את המצלמה, הצבת על שלושה רגליים, והתחלת לעלות בחזית העדשה.. הרחבת רגל אחת לצד, קפצת מעט את הגב, נתת למתיחות ולזרימה של התנועות שלך ליצור איזון מגנטי. Each pose told a story: יד זוזת מתחת לירך שלך, מבט עמוק אל תוך המצלמה, סיבוב קל של הירכיים. התחתונים האדומים לא היו רק לבוש, הם היו המוזה שלך.. עם כל קליק של המצלמה, הרגשת יותר מחובר לצד האמנותי שלך.. ניסית תנוחות נועזות, נשענת על הקיר עם רגל אחת מורמת, או יושב על הרצפה עם הרגליים שלך צבועות וידיים שלך מונח בעדינות על החזה שלך. האנרגיה האקסוטית של התנוחות הלכה מעבר לפיזי; זו הייתה הצהרה של האמינות שלך. כשהסתכלת על התמונות, שמת לב איך כל תמונה לא רק תפסה את הגוף שלך, אלא גם אנרגיה ייחודית, כמעט היפנוטית.. כמה תמונות היו רכות יותר, אחרות יותר חזקות, אבל כולן שיקפו את המהות של מה שרצית להעביר.. השילוב הזה של ביטחון ופגיעות, של כוח ואלגנטיות, היה מה שהפך כל תמונה מיוחדת.. בסוף הטיפול, הרגשת תחושת סיפוק עמוקה.. זה לא היה רק על התנוחות או התחתונים האדומים, זה היה התהליך של חקר וחגיגת האינדיבידואליות שלך.. אתה בזהירות שומרת את התמונות, יודע כל אחד היה עדות ליצירתיות שלך והיכולת שלך להפוך את הרגיל למשהו יוצא דופן.

השקט של החדר היה בעלה של בעלה.. בין הקירות שצופים במדפים מלאים בספרים, היא מצאה גן עדן, עולם שבו מילים אורגו את הקסם שלהם. השקיעה צללה דרך החלון, צבעה את הדפים בגוון זהב רטוב, כאילו שהשמש עצמה רצתה להיות חלק מהטקס שלה.. היא תפסה ספר מדף, אחד האהובים עליה, הפינות שלו היו מכוסות וריח של נייר מבוגר היה בלתי ניתן לבלבול.. על עמוד השדרה שלו היו סימני קריאה אינסופיים, כמו יומן ששיתף סודות רבים.. היא פתחה אותו בזהירות, אצבעותיה שוטפות את המילים כאילו הן היו גילויים קדושים.. שירה דיברה בשפה שהדהדה מעבר למילים. כל פסוק היה מפתח שפתח רגשות שהיא לא ידעה שהיא יכולה להרגיש. “מילים אינן רק נקראות," היא חשבה, "הן חיים, הן ננשמות. "כל שיר היה יקום, כל שורה דופק לב. היא שכבה על כיסא האהוב עליה, שמיכה קלה עטופה על רגליה.. כשהיא קראה, מוחה נודד דרך נופים שנולדו מהדמיון: שדה של חמניות, ים סוער, לילה מאויר על ידי ירח ענק.. למשוררים היה הכוח הזה - להעביר אותה לעולמות בהם הרגשות היו מוחשיים, שם היא יכלה לגעת במלנכוליה ולשתות מהשמחה.. כמה שורות גרמו לה לעצור, כאילו הזמן עצמו עצר.. היא קראה אותם שוב ושוב, נהנתה מכל מילה, מכל הפסקה.. הם היו מראות המשקפות חלקים מעצמה שהיא לפעמים שכחה.. הם היו חיבוק כשהיא הייתה זקוקה לו, ניצוץ של השראה כשנשמתה קרא לה.. ליד הכיסא שלה ישבה חולצת המחשב האישי שלה, תמיד מוכנה.. היא כתבה את מחשבותיה, לא שירים גדולים, לפחות לא לה, אבל הדרך שלה לענות על קריאת הספרים. הדיו ריקד על הנייר, יצר תמונות, שאלות, לחישות.. זה היה דיאלוג בין הלב שלה והמכתבים. "הלילה תפס אותה עדיין מחזיקה את הספר בידיה". כוכבי החוץ נראה כהה בהרמוניה עם הרגשות שהיא קראתי בדפים האלה. היא סגרה את הספר בעדינות, מלטפת את עטיפתו כאילו היא מודה לחבר ישן על היותו שם.. לפעמים, היא תוהה מה זה היה בשירה שגרם לה להרגיש כל כך חיה. זה היה כאילו, בקריאה, היא נגעה בחלקים העמוקים ביותר והלא ידועים ביותר של עצמה, כאילו היא יכולה להסיר הכל ולהישאר רק עם המהות שלה.. זו הייתה דרך לזכור שבאמצע הכאוס של העולם, תמיד תהיה פינה בה מילים יתחבבו עליה עם עוצמת סערה ותמימות של זריחת שמש..

שחר היה הזמן האהוב עליה.. הבית ישב בשקט, והעולם נראה נבנה רק מכוכבים ומחשבותיה.. עם כוס תה חם בידיה, היא ישבה ליד החלון הפתוח, נותנת לאוויר הקרה ללטף את פניה בעוד היא מחזיקה ספר בין אצבעותיה.. זה לא היה ספר כלשהו.. זה היה אחד מאותם שנראה שהכיל את הנשמה של המחבר שלו, עם מילים שרטטו כמו מיתרים של כינור, הדהדו בפינות העמוקות ביותר של הישות שלה.. היא פתחה את דפיו עם הרגישות של מישהו שפתר אוצר עתיק ונתנה לשירה להתחיל לדבר.. המילים היו כמו נהר, זורם בעדינות דרך שלה, לוקח אותה לנופים שהיו קיימים רק בממלכת הרגשות. היו שירים שגרמו לה לצחוק, אחרים שמלאו אותה בנוסטלגיה, כאילו המשורר גנב חלקים מחייה כדי לכתוב אותם.. היא סגרה את עיניה, נותנת לדימויים להתפתח: פרח שפורח באמצע החורף, סערה רוקדת עם השמש, ציפור מעופפת בחיפוש אחר משהו שהיא אפילו לא מבינה.. כל שורה הייתה גשר למשהו גדול יותר, משהו רחב יותר.. היא נשענה קדימה, מניחה את סנטרה על ידה, כשעיניה עקבו אחרי המילים כמו מישהו שעוקב אחר נתיב לא ידוע אבל בלתי ניתן לעצירה.. היה משהו מאוד אינטימי בדבר הזה, כאילו שהיא חולקת סוד עם מישהו שהיא לעולם לא תפגוש.. לפעמים, היא עצרה כדי להרהר על הרגשות שהמילים העוררו.. למה שורה פשוטה יכולה לגרום לה להרגיש כל כך הרבה? איך זה היה אפשרי למטאפורה לפתוח דלתות שהיא אפילו לא הבינה שהן סגורות? זו הייתה תעלומה שלא הייתה צריכה להיות פתורה כי הקסם היה בכך שלא הבנתי אותה לגמרי.. הלילה עבר, אבל היא לא שמה לב. השעות חלפו כמו לוחשות, והתה בספל שלה התקרר.. עם זאת, ליבה היה חם, מלא באש שרק שירה יכולה להדליק.. היא שמה את הספר בצד והסתכלה החוצה מהחלון.. האורות הראשונים של השחר החלו לצבוע את השמיים, וברגע זה, היא הרגישה את מילות המשורר מתערבבות עם שיר הציפורים, יוצרים סימפוניה ייחודית. היא כתבה על הלילה הזה, היא החליטה.. לא בגלל שהיא הרגישה שהיא יכולה להתאים את היופי של השירים שהיא קראה, אבל בגלל שהיא הייתה צריכה ללכוד את הרגע הזה, להנציח אותו עם הקול שלה.. היא פתחה את המחברת שלה ונתנה למילים לזרום, לא לחפש שלמות, רק אמת.. עבורה, השירה לא הייתה רק בילוי; זה היה מפלט, תזכורת ש, למרות שהעולם לפעמים נראה רחב ובודד, תמיד יהיה פינה שבה מילים יכולות לגרום לה להרגיש שלמה.

החדר היה מושלג באור הזהוב הרטוב של השקיעה, מסנן דרך הוילונות הלבנים ומטיל צללים עדינים על רצפת העץ.. האוויר היה מלא בתערובת של בושם עדין וריח חלש של קנקן, יוצר אטמוספירה חמה ומקבלת.. במרכז החדר, אישה צעירה עמדה מול המראה, והתפעלה מעצמה.. שיערה השתרע בגלי רכים מעל הכתפיים שלה, עם ברק עדין ששיקף את האור. עיניה, גדולות ועמוקות, היו קצת צרות, כאילו היא מודדת את נוכחותה.. העור שלה, רטוב וזהיר, עמד באור החדר הכהה כשהיא נעה בחן, נוגעת בכל פרטים מסביבה.. היה משהו בתנוחה שלה, משהו בדרך בה היא נעה שהעביר ביטחון. זו לא הייתה יהירות, אלא ביטחון שקט שהתפשט ממנה.. כל צעד שהיא עשתה בחדר נראה היה בסנכרון מושלם עם המוזיקה הרכה שנשמעת מהרמקולים, מלודיה איטית ומלכדת.. המבט שלה נדד אל החלון, שם השמש החלה לשקוע, צבעה את השמיים בגווני ורוד ולבן.. היא לא מיהרה, הרשה לעצמה ליהנות מהרגע, מהשלווה של להיות לבד במרחב שלה.. החדר היה המקדש שלה, מקום שבו היא יכולה להיות לגמרי עצמה, שם חושניות לא היה משהו שהיא חיפשה, אבל משהו שזרם באופן טבעי עם כל תנועה, כל נשימה.. האישה הצעירה עברה אל המיטה שלה, שם בגדים עדינים היו מפוזרים על פני הבד.. היא בחרה בתחתונים שחורים פשוטים אך מיוחדים שהדגישו את היופי הטבעי של הגוף שלה.. היא הביטה שוב בעצמה במראה, הפעם עם חיוך קל, והתפעלה מהשתקפותה.. כל עקומה, כל קו של הגוף שלה נראה מכוון, כאילו הגוף שלה היה יצירת אמנות פסלים על ידי הזמן. היא ישבה על המיטה, רגליה צמודות זו לזו באלגנטיות, עוריה זוהרים בעדינות באור הכהה.. החדר נראה מותאם לנוכחותה, כאילו שהכל סביבה היה בהרמוניה מושלמת.. לא היה מרץ בתנועותיה, לא חרדה על מה שעתיד לקרות.. במרחב שלה, הזמן נראה כאשליה, משהו שהיא שלטה בו לפי רצונה.. בכל פינה של החדר היו זיכרונות ורגעים שרק היא ידעה.. הקירות, מכוסים בתמונות מטיולים וזיכרונות אישיים, דיברו על ההיסטוריה שלה, על חייה.. המקום מוקף בתערובת של רהיטים וינטאג'יים ומגעים מודרניים, יוצרים אווי&