SophieBeaumont

ביוגרפיה באתר מוזיאון תל אביב

סופי בומונט.. שמו נשמע כמו לחישה בין הסדינים של לילה ללא סוף.. הוא מזכיר קטיפה, יין אדום שנשפך לאט, ריח שמתחבר לזיכרון.. גבוהה, שרירית, עם רגליים ארוכות כמו שיר כתוב על עור אלבסטר, סופי לא רק נכנסת לחדר: היא כובש אותו.. היא מעצבת מחדש את האווירה.. היא מותירה חותם בלתי נראה, אך בלתי נשכח.. העור שלה חיוור, כמעט שקוף, מתוק כמו חיבוק שאף אחד לא מעז להפסיק..

     
אבל השיער שלה הוא הבעייתי ביותר: אדום, זוהר, לא מנומס.. היא מתנדנדת על כתפיו כמו אש שקטה, מזהירה במבט אחד: קדימה, אם אתה מעז.. והיו רבים שהעזו.. חלקם הצליחו.. אחרים, לנצח.. סופי לא משחקת תפקיד.. היא מייצגת. היא האותנטיות המגלמת, המתוקה שגובלת בשליטה, המורכבות של אישה שמכירה את עצמה ולא מתנצלת על שום דבר.. היא מדברת באיטיות, אבל המילים שלה נשמעות כמו רועד.. היא לא צריכה לצעוק כדי שישמעו אותה, מבט אחד מספיק.. היא יכולה להפשיט נשמה עם דממה פשוטה. תמיד הייתה לה היכולת הנדירה הזאת.:





תקשיב.. הבנתי.. לשמוע את מה שאחרים לא אומרים. Voilà pourquoi, aujourd'hui, à trente ans, elle caresse le rêve d'étudier la psychologie. לא כדי לאבחן, אלא כדי לארח, ללוות, ליצור דיבור.. סופי רוצה להיות המראה הידידותית הזאת שבה אנחנו סוף סוף מעזים להסתכל בעצמנו.. אבל סופי היא לא רק מחשבות.. היא גם בשר, דחף, תשוקה.. ביקום של BDSM, היא מצאה אדמה קדושה.. מקום לחקר, נטישה, אמת.. זה לא רק משחק של שליטה, זה ריקוד.. שפה.. חילופין קדוש שבו כבוד הוא הכלל הראשון, והסכמה היא המפתח לכל הנאה.. היא מבינה שקישור יכול להיות גם הגנה.. ששליטה לא הורסת, אלא מעלה..


הדירה שלו מתאימה לתדמית שלו: מפוארת, אינטימית, מבלבלת.. מדפי ספרים - פרויד, יונג, פוקו - לצד אוסף של חבלים יפניים, אזיקים אלגנטיים, שרשראות עור רכות, נוצות, מסכות.. שום דבר מיוחד.. שום דבר.. לכל חפץ יש סיפור, כל חלל הוא תיאטרון פוטנציאלי.. ובפינה, תמיד, מחברת פתוחה על דפים שרטוטיים של פנטזיות, זכרונות, וידויים.. סופי חיה לבד, והיא אוהבת את זה.. היא אוהבת את השקט של אחר הצהריים המאוחרות, ללכת יחפה, להקשיב למוסיקה, להריח את העץ החם מתחת לרגליה.. היא לובשת את הבגדים האלה עם נונשלנטיות מדוקדקת שגורמת לראשים להסתובב: חולצות פתוחות בדיוק כמו שצריך, שמלות קרועות, בדים שמנגבים בלי לגלות מהר מדי.. המאהבים שלה - גברים ונשים - אף פעם לא מדברים עליה ככיבוש פשוט.. הם מדברים על חוויה.. סחרחורת.. התגלות.. סופי לא מעמידה פנים. היא לא מפתה כדי להנות, היא מעוררת.. היא מזמינה לנפילה, אבל תמיד באלגנטיות.. אלה שהכירו אותה מקרוב אומרים שהיא משנה משהו בך, לאט, ללא רעש.. ושום דבר לא נשאר.

 

אותו הדבר.. סקס, בשבילה, הוא לא מעשה מכאני.. זו סצנה.. קטלוג. היא אוהבת איטיות, מתח, המתנה.. המבט המתעכב, הקול הרועד, הנשימה שנעצרת לפני המגע.. היא יודעת שההנאה האמיתית נולדת באמצע, בין מעשה לבין כוונה, בין דיבור לבין אנחה.. היא חולמת על מרחב שיחבר את כל מה שהיא: משרד פסיכולוגיה יוצא דופן, שבו רגשות יוכלו לבטא את עצמם ללא פחד, שבו הנאה תהיה מוכרת כדרך לחקר פנימי.. מקום שבו אנשים לא רק יגיעו כדי לדבר, אלא גם כדי להתחבר מחדש לעצמם - דרך הגוף, דרך האמת, דרך התשוקה.. סופי בומון לא מסתירה דבר.. היא לא צריכה להסתיר את התשוקות שלה או להדליק את האש שלה.. Elle assume tout: העדינות שלה, החושניות שלה, האינטליגנציה שלה, השליטה שלה.. היא ידעה את המבטים השיפוטיים, את השיפוטים, את חוסר ההבנה - והיא הניחה אותם מאחוריה, כמו שמניחים בגדים צמודים מדי.. אומרים שיש לה את המבט הזה. אחד שנראה שהוא קורא בך. זה שגורם לך להגיד הכל כשלא רצית להגיד כלום.. זה השילוב של הקשבה עמוקה ומגנטיות גולמית שהופכת אותה לאישה מיוחדת.. אישה שאפשר לסמוך עליה, להציע לה הכל.. אפילו הצללים שלה.. ואם לילה אחד תפגשי אותה, יושבת על קצה כיסא, מגולגלת בקימונו שחור, כוס יין בידיה וחבל מחליק בין אצבעותיה, אל תשאל אותה שום דבר.. רק תסתכל.. כי ברגע זה, סופי בומונט נמצאת ביסודה.. היא אישה.. היא בוערת.. זוהי הזדמנות להזדהות. וההבטחה לחזור השתנתה..