SeleneLeon

שמי סלינה לאון.. נולדתי במדלין, קולומביה, לפני 27 שנים, ולמרות שתמיד אמרו לי שנולדתי עם חיוך, עבורי, החיוך הזה היה יותר מרק מחווה פשוטה; הוא היה השתקפות של חיים מלאים בסקרנות, סיפורים, ושאיפתו העמוקה להכיר את העולם.. מאז שהייתי קטנה, אמא שלי תמיד אמרה שאני כמו הוריקן.. אף פעם לא יכולתי לשבת במנוחה, תמיד שאלתי שאלות, תמיד חיפשתי משהו חדש ללמוד.. מעולם לא הסתפקה בתשובה "רק כי", הייתי צריך לדעת את "למה" של הכל.. אני זוכר כאשר הייתי רק בן שמונה, שאלתי את סבתא שלי למה השמיים היו כחולים. סבתא שלי הסתכלה עלי ואמרה פשוט שזה בגלל שאלוהים יצר את זה כך.. אבל בשבילי, התשובה הזאת לא היתה מספיקה.. כמה ימים לאחר מכן, הגעתי עם כל תוכנית למצוא הסבר מדעי יותר. זה היה הניסיון הרציני הראשון שלי להבין את העולם, למרות שכנראה לא הבנתי את זה בזמנו..

המשפחה שלי תמיד הייתה המקלט שלי.. אמא שלי, כרמן, היא נשמה חמה וסבלנית, שבדרך כלשהי, הבינה את הצורך שלי לחקור מאז שהייתי ילדה.. היא תמיד תמכה בי, אפילו כשהתרגשתי ממנה עם הטירוף שלי.. אני זוכר פעם אחת, כשהייתי בן חמש עשרה, החלטתי שאני רוצה להיות וטרינר.. ביליתי שעות בצפייה בסרטוני בעלי חיים ביוטיוב, מחקר איך להתחיל מרפאת חיות מחמד, עד שהבנתי שבעלי חיים לא היו הדבר שלי.. אבל אמא שלי מעולם לא אמרה לי "לא" לחלומות שלי. היא פשוט הסתכל עלי ואמר, "לעשות מה שהלב שלך אומר לך, אבל לעשות את זה טוב. "בתיכון, החברים שלי תמיד אמרו לי שיש לי יכולת מדהימה לדבר עם כל אחד. זה לא משנה אם באנו מקבוצות שונות או לא מכירים אחד את השני בכלל, אני תמיד מצאתי דרך לנהל שיחה. בשבילי, סיפורי אנשים אחרים היו תמיד מרהיבים.. להקשיב לחיים של מישהו, החלומות שלהם, הפחדים שלהם, ההצלחות שלהם.. כל זה שמר אותי ער שעות. לא יכולתי לעזור לעצמי: הסקרנות שלי הייתה בלתי נראית..

כשסיימתי את התיכון, כל החברים שלי התחילו ללכת בדרכים יותר קונבנציונליות: חלק הלכו להנדסה, אחרים הפכו לעורך דין או רופאים.. ובעוד שאני מכבד את כל ההחלטות האלה, הרגשתי כאילו היה משהו נוסף שאני צריך לגלות. בסופו של דבר, החלטתי ללמוד תקשורת חברתית. הרעיון של סיפר סיפורים, של הבנה של סיפורים אנושיים, באמת משך אותי. אנשים לא רק התקשרו עם מילים, הם התקשרו דרך מחיאות כפיים, הבעות, ושקטים.. הייתי נחושה להבין את השפה הזאת.. זה היה באוניברסיטה שמצאתי את הרעיון של נסיעה. בעוד חברי הכיתה היו צלולים באחריות של החיים היומיומיים, איבדתי את עצמי במחשבותיי, חלמתי על מקומות שלא ראיתי עדיין.. לפעמים ביליתי שעות בגלישה במגזינים, בהסתכלות על תמונות של מקומות כמו פריז, טוקיו, או בואנוס איירס, מרגישה צורך עמוק להיות שם - לנשום את האוויר, לגעת ברחובות, לדבר עם אנשים..

אני זוכר בבירור את הטיול הראשון שלי מחוץ למדינה: קיץ בבואנוס איירס כשאני 21. זה היה מסע של גילוי.. לא רק של העיר, אלא של עצמי.. ביליתי חודש בטיול בשכונות, ניסיתי מזונות שמעולם לא דמיינתי, פגשתי אנשים שהיו כל כך שונים ממני, אבל איכשהו קשורים אליי.. אני זוכר במיוחד שיחה שהיתה לי עם סוחר רחוב בשכונת קוריינטס. דיברנו שעות על ספרות, על החיים, ובסוף, כשהתרחקיתי ממנו, הוא אמר לי משהו שהיה לי לנצח: "לעולם אל תתנו לסקרנות לעזוב אתכם, כי זה הדבר היחיד שיגרם לכם להרגיש חיים. "מרגע זה ואילך, ידעתי שאני אטייל יותר. אבל הבנתי גם שהסקרנות שלי לא רק התממשה במקומות שראיתי, אלא גם בסיפורים שמצאתי בכל פינה.. כל שיחה, כל פנים שראיתי, כל סיפור ששמעתי הפך לחלק ממני, עוד חלק מהפסל שהיו החיים שלי.. אחרי האוניברסיטה, קיבלתי עבודה בחברת הפקה קטנה של סרטים.. למרות שהייתי אסירת תודה על ההזדמנות, העבודה לא הייתה מה שחלמתי עליה.. השגרה של ישיבה מול המחשב כל היום הדהימה אותי.. הרגשתי את נשמתי צורכת עוד. אז החלטתי שאני לא רוצה ללכת בדרך המסורתית.. לא רציתי להתפשר על מה שרוב האנשים רואים כהצלחה.. ההצלחה שלי, לפחות ברגע הזה, הייתה בעקבות התשוקות שלי: לחקור את העולם, ללמוד מתרבויות שונות, ולשתף סיפורים עם אחרים..

בגיל 24, עשיתי צעד מסוכן: עזבתי את העבודה שלי, מכרתי חלק מהדברים שלי, והתחלתי לתכנן מסע ארוך. זה לא היה אמור להיות מסע תיירותי פשוט; רציתי להיות חלק מהקהילות שבהן ביקרתי, להיות מעורב, ללמוד וללמד. אז, אני חתמתי על תוכנית התנדבות בנפאל. הייתי מלמד אנגלית בכפר קטן בהימלאיה,. ביום שקניתי את כרטיס המטוס שלי, לא יכולתי להאמין שאני באמת עושה את זה.. הכל בתוך אמר לי שזה מטורף, אבל באותו זמן, הכל בתוך דחק לי לנוע קדימה. רציתי לשקוע בתרבות שונה לחלוטין, ללמוד לחיות עם פחות, לראות את ההרים שראיתי רק בתמונות, והכי חשוב, לשמוע את הסיפורים של האנשים המקומיים.. הסיפורים של הילדים שהלמדתי, של הנשים שחיו בכפרים האלה, של המשפחות שפתחו את שעריהם בפני.. נפאל שינתה את חיי בדרך שלא דמיינתי.. האוויר הנקי של ההרים, השקט של המקדשים הבודהיסטים, והצחוק של הילדים שלומדים אנגלית הפכו לזכרונות היקרים ביותר בחיי.. כל יום היה שיעור בצניעות, הכרת תודה, והיות נוכח.. למדתי יותר על עצמי בחודשים האלה מאשר למדתי בשנים הקודמות.. הבנתי שהחיים לא תמיד צריכים להיות מהירים, רועשים, מלאים בטכנולוגיה, או עמוסים במחויבויות.. לפעמים, החיים מלאים יותר כשאנחנו מחוברים עם מה שחשוב: אנשים, טבע, וחוויות..23720049

הזמן שלי בנפאל לא רק לימד אותי לחיות אחרת, אלא גם הזכיר לי משהו שתמיד ידעתי עמוק בפנים: סקרנות היא המנוע של חיי.. בין אם זה לחקור עיר חדשה, לדבר עם זרים, או לעזור למישהו ללמוד משהו חדש, הסקרנות שלי לקחה אותי למקומות שמעולם לא דמיינתי.. עכשיו, בגיל 27, אני ממשיך לטייל, להמשיך לחפש סיפורים. החיים שלי כבר לא מוגבלים על ידי גבולות של עיר, או הגבולות של שגרה. המסע שלי הוא רציף, וכל יום אני מוצאת משהו חדש שמפתיע אותי.. והחלק הטוב ביותר הוא שאני יודע שהמסע הזה לעולם לא יסתיים. כי הסקרנות, הניצוץ הזה שתמיד היה בתוך, אף פעם לא נכבה. זה ממשיך לגדול..