SaraBlom

♥♥♥ברוך הבא לחדרי.♥♥♥

-----------------------------------------------------------------------------

שמי שרה, ונחמד לפגוש אותך..

-----------------------------------------------------------------------------

 

תמיד הרגשתי שהחיים הם מסע, מסע ארוך ומפותל, עם עצירות בלתי צפויות וסיבובים, שבסופו של דבר לוקחים אותנו בדיוק לאן שאנחנו צריכים להגיע.. מאז שהייתי ילדה קטנה — או מאז שהתחלתי להרגיש באמת את עצמי, בעצם — ידעתי שאני לא רוצה קיום קבוע.. אהבתי להסתכל על העולם בעיניים חדשות, כאילו הכל היה רקע מוכן לחקור.. יש משהו משחרר בלהזיז דברים, לשנות ערים, לפגוש אנשים שלא יודעים עליך כלום.. אני אוהב לחשוב שאני לא בורח מכלום, אבל אני רץ לכיוון הכל.. לראות את השמש זורחת במקומות שונים, ללמוד מילים במבטאים שונים, להתמזג עם הקהל ואף אחד לא יודע מאיפה אני, זה ממלא אותי באנרגיה.. אני אף פעם לא נולדתי לשורשים, אני נולדתי לכנפיים.

אני זוכר את הפעם הראשונה שבה נכנסתי למסיבה בלי להרגיש כאילו אני לובש מסכה. לבשתי שמלה ירוקה וזהב שמצאתי בחנות עתיקות בעיר הזאת שאני כל כך אוהבת, העיר שבה הרחובות מריח לחם חם והמרפסות מלאות פרחים..

היו לי שפתיים אדומות, שיער דליל, וכאשר הסתכלתי על עצמי במראה בחדר האמבטיה של המלון, חייכתי. זה לא היה בזבוז זמן. זו הייתה הקלה. בסופו של דבר, הרגשתי כאילו השתקפותי התאימה למה שתמיד הרגשתי מבפנים. באותו לילה, רקדתי ללא הפסקה. אף אחד לא שאל אותי. אף אחד לא תוהה. וזה היה יפה. הייתי פשוט אני, קיימת, חיה, נושמת.

אנשים חושבים לעיתים קרובות לחיות ככה זה לברוח מהאחריות.. אבל הם לא מבינים שעבור חלק מהאנשים, המעשה הכי אחראי הוא להיות נאמן לעצמך.. היו שנים בהן העמדתי פנים, כאשר כל צעד היה כבד, כאשר הקול שלי הדהד כמו הדהוד של חיים אחרים.. השנים האלו לימדו אותי לאהוב את החופש שיש לי עכשיו.. כשאני הולך ברחוב מלא באור ניאון, עם מוזיקה יוצאת מהברים, צחוק בכל פינה והלב פועם למען הזר, אני יודע שזה היה שווה את זה.. זה לא תמיד היה קל, כמובן.. יש עדיין מבט שמשקלו יותר ממה שהם צריכים. לפעמים אני מוצאת את עצמי מצפה להסברים שאני לא חייבת לאף אחד.. אבל אז, אני זוכר את כל הדרך. כל חבר שהכרתי, כל שיחה עם זרים שהמלאה אותי, כל לילה של קריוקי שבו צעקתי שירים כמו תפילות. כל זה בנה אותי.. אני עשוי מהרגעים האלה, יותר מאשר מהעבר שלי..

אני אוהב את הים. ייתכן שזה בגלל שהיא דומה לי: משתנה, חופשית, עמוקה. אני אוהב לשחות עד שהזרועות שלי כואבות, עד שהעולם נהיה שקט מתחת למים. לא היו שם דמויות או סיפורים, אלא רק התחושה של הגוף בתנועה, ללא פחד. אני אוהבת לדמיין שהייתי פעם סירנה. או אולי אני עדיין, קצת, בחיים האלה.

אני נוסע קל.. אני לא אוהב לאסוף.. המזוודות שלי קטנות, אבל אני נושא את הבסיס: יומן שכתבתי במשך שנים, מצלמה ישנה ואמינה, ואוסף של גלויות שאני שולח לכתובת שלא קיימת יותר.. אני כותב אותם בכל מקרה, כמו טקס.. הם מזכירים לי שהדרך היא לא רק חיצונית, אלא גם פנימית.. לפעמים אני לוקח הפסקה. אני שוכר דירה קטנה בעיר שבה אף אחד לא מחכה לי.. אני הופכת ללקוחה קבועה של בית קפה, אני מחייכת לאנשים בשוק, אני מסתובבת ללא מטרה. וכשאני מרגישה שחייתי מספיק בפינה הזאת של העולם, אני אורזת את המזוודות שלי, אני אומרת שלום בשקט, ואני עוזבת..

"החיים, עבורי, הם זה: להיות בתנועה, לא כדי לברוח, אלא כדי למצוא את עצמי בכל צעד. אני שמחה בגוף שלי, בנעלי עקב או רגליים חשופות, צוחקת עם זרים או לבד מול המראה. אני לא צריך להסביר איך הגעתי לכאן. אני רק צריכה להמשיך ללכת, לרקוד, לחקור. כי המסע הזה, למרות שהוא לא תמיד היה קל, הוא כולו שלי..