SamanthaJoneX

היא עברה ליד חלון הראווה עשרות פעמים, תמיד ממהר, תמיד עם תירוץ מושלם לא לעצור.. אבל באותו יום שישי, בעוד העיר רטטה מרעש הלילה, משהו עצר אותה.. אולי זו הייתה ההבעה המתוקה של האור על הדוגמן, אולי הדחף של מישהו שיודע שהוא זקוק לשינוי קטן בחייו. או אולי זה היה פשוט רצון להרגיש שליטה על מה שהיא עושה.. המבנה המרכזי של היצירה נבנה על גבי מסגרת עשויה עץ, והיא מתאפיינת בקווים ישרים, קווים עגולים, קווים עגולים, קווים עגולים, קווים עגולים, קווים עגולים.. זה לא נראה כמו בגדים; זה נראה כמו הצהרה.. היא נכנסה כמעט באופן אוטומטי.. עובדת המכירות הביטה בה עם חיוך מובן, כמו מישהו שמזהה אדם שעומד לקבל החלטה נועזת..

« אני יכול לעזור לך? הוא שאל. היא נותנת לו את החולצה. אני רוצה לנסות.. »

בחדר ההלבשה, הדממה הייתה שונה.. דממה אינטימית, כאילו שהחלל הקטן הזה מחכה לרגע הזה.. היא התפשטה לאט, לא מביישנות, אלא משום שהיא הרגישה שכל תנועה שלה היא חלק מטקס לא ידוע.. בעודה מזיזה את גרבייה לאורך רגליה, רוגע עבר עליה, רוגע שלא היה תלוי באף אחד.. הוא היה שלו.. רק את שלו.. כשהיא הסתכלה במראה, היא היתה מופתעת.. זה לא היה רק החרוזים או הקווים שהדגישו את הגוף שלה, זו היתה התנוחה שלה.. הדרך בה היא הרימה את הסנטר שלה.. הדרך שבה השפתיים שלה התפתחו לחיוך שהיא לא ראתה מזה זמן רב.. חיוך בטוח, שובב, זוהר.. « "הוא נראה נהדר עליך," מלמלה עובדת המכירות מבחוץ.. ובפעם הראשונה מזה חודשים, היא הניחה את ראשה מכל הלב..                                                                                    

היא עזבה את החנות עם התיק בידיה, ונהנתה מהקלות של הבד. והמשקל המיוחד של ההחלטה שהיא בדיוק עשתה.. זה לא היה קנייה, זה היה זיכרון.. שהיא עדיין יכולה להיות מופתעת. שהיא עדיין יכולה להמציא מחדש את הלילות שלה. כשהיא חזרה הביתה, היא הדליקה מנורה אחת בלבד.. האור הרך והחם האיר את החדר בעודה פותחת את התיק ומלטפת שוב את הבד.. היא התלבשה לאט, כאילו רצתה שכל שניה תהיה חרוטה בעורה.. וכשהיא ראתה את עצמה שוב במראה, הפעם בחדר השינה שלה, היא הרגישה ניצוץ שונה: רצון לשחק עם השתקפותה, רצון לזוז, רצון לחקור את הגרסה החדשה שלה..

האור הרך של הסטודיו עטף אותי ברגע שנכנסתי דרך הדלת.. אני תמיד מופתעת לראות איך האור הזה מתעלם ממני עוד לפני שהצלם מבחין בי, כאילו שהוא יודע בדיוק איך להבליט אותי כדי ללטף את העקומות שלי בעדינות שלפעמים אני שוכחת שיש לי.. הפגישה היום תהיה שונה: לא אראה את הפנים שלי, רק את הפרטים שלי, הקוים שלי, הסודות שלי חרוטים על העור שלי.. התיישבתי לאט, מרגישה את הבד האפל של הלבוש שלי מתמזג עם גופי.. לא בחרתי אותה במקרה, אני אוהבת את הדרך שהיא מדגישה את הקעקוע שלי, את הדרך שהצל מרחף על הגוף שלי כאילו היא לומדת לאהוב אותו.. הצלם לא אמר מילה, והייתי אסירת תודה.. חלק מהטיפולים מספרים סיפורים באמצעות דממה..

  כשהתחלתי לכתוב את השיר הזה, הרגשתי את הרוח החזקה של הלהקה על כתפי. קעקוע הפרחים שרץ מעצם הבריח שלי לכתפי נראה כאילו הוא מתעורר. לפעמים אני מרגישה שיש לו חיים משלו, שהוא נושם איתי. שמעתי את הלחיצה הראשונה של המצלמה וידעתי שהיא תיעדה בדיוק את זה: את הסיפור שהדיו שלי מספר לא במילים, אלא בשורות..

הזזתי את ידי לאורך המותניים שלי, מחבקת את העקומה שתמיד נראתה לי הכי נשית.. לבשתי את הטבעות האהובות עליי, דקות ונוצצות, שהתאימו לציפורניים הבהירות והרכות שלי.. אני אוהב איך הידיים שלי מבטאות את עצמן כשהן זזות לאט, כמו כוריאוגרפיה סודית.. הנחתי אותם על בד השמלה שלי, מרגישה את המתח הקל שהם יצרו תחת המגע שלי.. עוד לחיצה.. עוד לחישה שנתפסה.. הסתובבתי קצת, חשפתי את הגב.. שרשרת הזהב שלי נפלה בעדינות בין לוחות הכתפיים שלי, ולרגע הרגשתי את העור שלי זוהר.. ידעתי שהמצלמה מצלמת את זה, המתכת הקרה נגד החום שלי, הניגוד המושלם.. רועד קל עבר על גבי, מתוק, כמעט שובב.. הרמתי רגל אחת, מראה את הבד מתחת לשמלה שלי.. קעקוע קטן, חבוי ליד הירך שלי, הופיע בביישנות. אני אף פעם לא מראה את זה לגמרי. אני אוהבת לשמור סוד, אפילו כשצופים בי.. המצלמה תפסה אותו כאילו הוא הבין שאני נותן לו חלק אינטימי ממני..

המשכתי לזוז לאט, נהניתי מהדרך שבה האור הטיל צללים על הירכיים שלי, הדגיש את הירכיים שלי והפך כל זווית להזמנה הסובייקטיבית. זה לא היה פרובוקציה, זה היה ריקוד.. דיאלוג שקט בין העקומות שלי והעדשה.. כשזה נגמר, נשארתי חסרת תנועה עוד כמה שניות, נושמת את הקרניים האחרונות של האור המתוק הזה על העור שלי.. הרגשתי חופשיה, חזקה, כמעט אטרית.. אני יודעת שלא הייתי נוכחת לחלוטין בתמונות האלה. אבל המהות שלי הייתה: הפרטים האלה שלא תמיד נראים, אבל מדברים בקול רם יותר מכל מבט ישיר..

הפגישה הסתיימה, אך התחושה הזו נשארה איתי: תזכורת לכך שהעקומות שלי, הקעקוע שלי והאביזרים שלי מדברים בשבילי. אפילו כשאני בוחר לא להראות את הפנים שלי..

עוד יום בסטודיו.. ברגע שנכנסתי דרך הדלת, האור הדליל וההדהוד המתוק של צעדי עטפו אותי, כאילו המקום זיהה אותי.. זה תמיד קורה כאן: העור שלי רועד, הנשימה שלי מאטה, והכל מרגיש יותר אינטימי, יותר שלי.. ישבתי מול המראה המוארת, ובזמן שהצלם התאמה את האור, נזכרתי ביום בו בחרנו את התלבושת שאלבש לאחת מהתמונות הכי מעוררות ההשראה שלי.. באותו יום, נכנסנו יחד לחדר ההלבשה הקטן.. הוא נשא קופסה שחורה שהוא הביא "ספציפית בשבילי", הוא אמר לי עם חצי חיוך.. כשהוא פתח אותה, מצאתי חזייה ומכנסיים שחורים עמוקים, עם שקופיות עדינות שנראו כאילו תוכננו לשחק עם האור.. באותו רגע, משהו בתוכי הגיב, תערובת של עצבנות וסקרנות.. זה לא היה רק בגדים. זו היתה הצהרה..                                                                                            

« אני חושב שהתלבושת הזו אומרת עליך יותר ממה שאת חושבת, " " הוא אומר, כשהוא מחזיק את החזייה מול האור..

התגובה שלה גרמה לי לצחוק, אבל גם גרמה לי לדמיין איך זה יראה על העור שלי, איך הקעקוע שלי יתגלה בשקט מתחת לבגדים השקופים, איך העקומות שלי יתרוממו ללא הגזמה.. ניגשתי אליו וגררתי את קצה החזייה בקצות אצבעותי; הבד היה רך, כמעט קר, כאילו הוא חיכה לחום גופי כדי להתעורר.. נכנסתי לחדר ההלבשה והלבשתי אותו בשקט.. אני זוכר את הידיים שלי רועדות לרגע כאשר קשרתי את הרצועות. המראה לפניי השקפה תמונה שלא ראיתי כל יום: שילוב טבעי של כוח וחושניות.. קעקוע הקוליברי על החזה שלי נראה כאילו הוא צף מתחת לבגדים, בעוד שקעקוע הוורדים בקושי נראה.. חייכתי מבפנים, הרגשתי איך הלבוש הזה שינה את ההליכה שלי, את הנשימה שלי.. כשיצאתי החוצה, הוא הסתכל עלי לאט לאט.. זה לא היה מבט סקרן, זה היה מבט מקצועי, אבל גם מבט של הערצה, כמו של מישהו שמסתכל על יצירת אמנות שהוא יודע שהיא מושלמת..

« "זהו זה," היא אמרה בטון בטוח. "התלבושת הזאת תגרום לך לזהור. »

הוא הסתכל עליי והראה לי את המקום שבו הייתי צריך לשבת. האור היה מושלם, מתוק, מלטף את כל המעגלים מבלי לחשוף כלום. התיישבתי, לקחתי נשימה עמוקה, וכמו תמיד, נתתי לגוף שלי לדבר..

לפעמים אנשים שואלים אותי למה בחרתי לקעקע את עצמי בדיוק במקום הזה..

אני מחייך, כמו עכשיו, כי האמת היא שכל קעקוע נולד מרגע שלא רק סימן את העור שלי. הם גם עיצבו את הרגשות שלי.. הראשון היה הקוליברי, זה שמקיף את החזה שלי, בקושי נראה מתחת לבגדים שלי.. אני זוכרת שהלכתי לסטודיו לקעקועים בצהריים חמים, לבושה בחולצה קלה, והרגשתי שאני עומדת לעשות משהו חשוב.. הקעקועים ביקש ממני לשכב, והרגשתי את הבד זז לאט, מגלה את העור שלי.. האוויר הרענן נגע בחזה שלי עוד לפני שהידיים שלו נגעו בו, ואני עדיין זוכר את התחושה: הניגוד בין הקור לחוסר הסבלנות..

 כשהמחט התחילה לצייר את הקווים הראשונים, סגרתי את עיני. לא בגלל הכאב, אלא בגלל תחושת הרטט שחלפה על פני. כמו כן, ניתן היה להבחין בכך שכל צליל נוצר על ידי תנועה של כלי הנגינה, כגון צליל של כלי נשיפה. אני מוקסמת ממה שהוא מייצג: תנועה, חיים, רצון להתקדם ללא פחד. בכל פעם שאני רואה אותו מתחת לבגדים השחורים שלי, אני מרגיש את הלב שלו פועם ביחד איתי..

השנייה היתה ורדה.. רציתי אותה קרוב אליי, כדי שהעלה האדום שלה ילווה את הקוליברי הקטן.. זה היה שונה, יותר אינטימי, יותר אישי.. ישבתי על הכיסא, עם הגב ישר, נתתי לאור הסטודיו ללטף את החזה העליון שלי.. לבשתי שמלה שחורה עם חצאית – דומה לזו בתמונה – והורדתי מעט את הבד.. הרגשתי את המבט של האמן מתרכז על המרחב הקטן הזה, כל כך קרוב, כל כך פגיע.. זה תמיד נראה לי. חושנית.. כשהוא צייר את קו הציור של הורד, נראה שהדיו מתפזר על העור שלי כמו נשימה.. ההרגשה היתה חזקה יותר מהפעם הראשונה.. נשמתי לאט, מודעת למגע של השמלה על צלעותיי בכל נשימה.. הוורוד, עם העקומות והצללים שלו, הפך בסופו של דבר לתזכורת על היופי שנולד לפעמים מכאב, על הכוח שנמצא ברגישות..

ואז הגיעו הקעקועים על הירכיים שלי.. בחרתי דפוס על כל רגל כי אני אוהבת את הדרך שהם מתאימים לעקומות שלי, איך שהם מתעוררים לחיים כאשר אני מצטלבת או מפרידה את הרגליים שלי במהלך צילום.. זה על הירך הימנית שלי — זה שנראה מתחת לחולצה הקצרה — היה חוויה שונה לחלוטין.. ישבתי שם בזמן שהם קעקעו את זה, כל רטט עבר דרך הרגל שלי, לאט, עמוק, חזק.. לפעמים, כשאני מרגישה כמו בתמונה - עם המשקפיים השחורות שלי, השפתיים האדומות שלי והגישה הזאת של רכות וחוזק - אני מרגישה שהקעקועים שלי מדברים בשבילי.. סיפורים אלה נכתבו בכתב יתדות. אבל הם גם חיבוקים כלואים בעור שלי, זכרונות שחיים היכן שאני רוצה שהם יהיו.. וזו האמת: אני לא רק קעקעתי אמנות. קעקעתי רגשות..