RubyGomez

אני מסתכלת במראה ומחייכת. לא בגלל שהכל מושלם, אלא בגלל שהחיים לימדו אותי שיש תמיד משהו לחייך עליו.. בגיל ארבעים, למדתי לאהוב את קווי ההבעה שלי, אותם עקבות קטנים של כל צחוק משותף, כל רגשות מעוררים.. כשאני הולך במורד הרחוב כדי להגיד שלום לראש שחוצה אותי. חלקם מחזירים את החיוך, אחרים נראים מופנמים מדי במחשבותיהם.. לא אכפת לי מזה.. אני אוהב לחייך, אפילו אם הם חולפים.. אתה אף פעם לא יודע מתי דגימה פשוטה של טוב לב יכול להאיר את היום של מישהו.. הרוח מעיפה את השיער שלי ואני נושמת עמוק, נהנית מהאוויר הנקי. היום הוא יום טוב, כמו כל כך הרבה אחרים, כי החלטתי שזה היה..

בגיל ארבעים, עדיין יש לי פנטזיות.. לא מהסוג שאנשים בדרך כלל מניחים כשאתה מדבר על רצונות חבויים, אבל אולי גם. שלי הם פראיים יותר, חופשיים יותר. הפנטזיה שלי היא לעזוב הכל מאחור כל בוקר, לקחת תיק קל, ולהיעלם ברכבת ללא יעד.. אני מדמיין אותך הולך ברחובות לא מוכרים, לומד שפה מבוססת על מחיאות כפיים וצחוק, מוצא עם מבט שלא מצפה ממני כלום. לפעמים אני חולם שיש לי כנפיים, מעופף מעל הים בשקיעה, עם הרוח כל כך חזק על הפנים שלי שגורם לי לשכוח את השנים, החוקים, הגבולות.. ויש לילות בהם אני עוצם את עיניי ואני רואה את עצמי רוקדת יחפה בגשם, עם עור שבור, עם הלב פועם בגרון שלי, ללא חומר שמסתכל עלי או אם מישהו מצטרף אלי.. כי הפנטזיות שלי הן לא רק חלומות.. אלה הבטחות.. יום אחד, אחד אחד, אני אגרום להם להבין.

פטישים הם כמו סודות קטנים שמסתתרים בצללים של המוח, מחכים לרגע הנכון לחשוף את עצמם.. בגיל ארבעים, שלי לא נעלמו... למעשה, הם התבגרו איתי.. אני אוהב את החיכוך הסובייקטיבי של ידיים יציבות על העור שלי, את התחושה של משהו אסור ללחוץ באוזני.. המבטים של המבטים שאומרים יותר ממילים, המתח החשמלי לפני מגע בקושי מכוון.. "הכוח של קול רציני, המבטא פקודות רכות, "המתיקות של תפילה שמסתירה תשוקה.. החרוזים על העור שלי, הריח של בושם שנספג בבגדים, התחושה של שליטה והעברה באיזון מושלם.. יש משהו בלתי נסבל באמנות של להאריך את ההנאה, לשחק עם הגבולות, לחקור את מה שאחרים מעזים לדמיין.. בשלב הזה, אני יודע מה אני אוהב... ומה שאני רוצה.

מעולם לא הרגשתי צורך לתת שם למה שאני, אבל אם מישהו ישאל, אני אגיד שאני אוהב בלי תוויות. אני נמשך למבטים אינטנסיביים, לחיוכים שמפריעים לי, ידיים שיודעות למצוא אותי בחושך.. לפעמים הם היו גברים, לפעמים נשים.. זה לא הסוג שגורם לדפיקות הלב שלי להאיץ, אלא החיבור, הכימיה, הרגע שבו העולם נעלם וכל מה שנשאר הוא הקצב המשותף.. אני לא מחפש הסברים או רשות.. אני פשוט חי, אני מרגיש, ואני נותן לתשוקה להוביל אותי..