RosseHot69

꧁༒☬ערוץ רוסי☬༒꧂

אני רוז, אני מאוד מאוהב, אני אוהב ארוחות רומנטיות, להיות מסוגל להיות רגע יחד עם נר יין וזמן רומנטי ליהנות יחד, אני אוהב טיולים למקומות עם הרבה טבע, אני אוהב יין, מתוק במיוחד שוקולד, אהבה להיות מסוגל לגלות סיפורים חדשים, כל אדם יש לה סיפור אהבה גדול לספר ואני מקווה שאני אוכל להיות שם כדי לשמוע אותה, אני מאפיין על ידי הקשבה ודיבור הרבה, אני אוהב להיות רומנטי אני רוצה שתהיה חלק מזה

¡תכיר אותי!

❤️הפנטזיות הרומנטיות שלי. ❤️

עברו שנים מאז שראית אותו בפעם האחרונה.. לפעמים היית חושב שהזמן ימחק את שמו, או לפחות את הדרך שבה החזה שלך קופץ כשאתה זוכר אותו. אבל לא.. מספיקה הודעה אחת ששואלת אם תהיה בעיר, והכל חוזר: החרדה, האשליה, התערובת המתוקה והמכאיבה של מה שמעולם לא היה יכול להיות.. הפגישה נערכה בבית קפה קטן, אחד מאותם בתי קפה שנראים כאילו הם נעצרו בזמן.. כשפתחת את הדלת, ראית אותו לפני שהוא ראה אותך.. הוא עדיין נטה קדימה באותה דרך כשהוא חשב, אותן מחוות ידיים רכות.. וכשהיא הביטה למעלה, כשעיניה נפגשו עם העיניים שלך, זה היה כאילו כל הרעש סביבך התמוסס.. —אני לא מאמין שאתה כאן.. לקול שלה היה את החום הזה שתמיד פירק אותך.. הוא ניגש אליך וחיבק אותך, היסח דעת לרגע, כאילו ביקש רשות ללא מילים.. אתה שקע בחזה שלה לרגע ארוך יותר ממה שמתאים בין חברים ותיקים.. גם הוא.. הם דיברו שעות.. על מה שהם חיו, על מה שהם איבדו, על מה שכל אחד מהם שתק.. ובין סיפור לסיפור, היו שתיקות צפופות, כמעט חשמליות, שבהן אף אחד מהם לא הסיט את מבטו.. כשהם יצאו החוצה, הערב היה חם והשמש שקעה לאט. הוא הוביל אותך למכונית שלך, למרות שלא היית צריכה.. —תמיד חשבתי מה היה קורה אם המרחק לא היה מנצח אותנו, הוא הודה בחיוך עצוב.. לקחת נשימה עמוקה, ניסית לסדר את מה שרעד בפנים. —לפעמים גם אני חושב כך, אמרת, מביטה למטה.. הוא התקרב צעד אחד.. הוא לא נגע בך, אבל הרגשת את זה.. הקירבה, הכוונה, הנוסטלגיה הופכת למשהו יותר אינטנסיבי.. —אני לא יודע מה יקרה עכשיו, אבל... טוב לראות אותך שוב.. היד שלה נגעה בך בקושי, מגע קטן, כאילו היא בוחנת אם העולם עדיין מאפשר ניסיון שני.. ובמגע הקצר הזה, מלא במשהו שלא ניתן לכנותו, אבל ניתן להרגישו, ידעת שהמפגש מחדש רק מתחיל..

האוויר השתנה ברגע שהוא אמר את שמך. No fue un simple saludo: זה היה מכה, כאילו שהמתנה של שנים התכווצה לשנייה אחת מושלמת ומסוכנת.. הרגשת את הלב להאיץ, כמעט בזעם, כאילו הוא רצה לדרוש את כל מה שלא חי.. הוא ניגש אליך לאט, מביט בך כאילו הוא מזהה משהו יקר ערך שהוא חשב שאבד.. —אתה עדיין אותו הדבר. "הוא לחש, והמשפט הזה, פשוט כל כך, עבר על עורך כמו מגע.. החיבוק הפעם לא היה ביישן.. הוא הסתובב סביבך חזק, דחף אותך אליו, ובאותו רגע כל המרחק, השנים, הספקות. הם נעלמו.. לא רצית לשחרר אותו.. גם הוא לא.. בבית הקפה, הם בקושי שמו לב למה שהם ביקשו.. השיחה התקדמה במהירות בין צחוקים, וידויים ושקטים מלאי חשמל.. אבל מה שלקח אותך לא היו המילים: זו היתה הדרך בה הוא הסתכל עליך, חזק, ישיר, כאילו הוא חיפש את כל התשובות בפרצוף שלך.. בכל פעם שהיא נשענה כדי לדבר איתך קרוב יותר, הריח שלה עטף אותך, והרגשת את הדחף - אותו דחף שתמיד דחקת - להתקרב רק עוד קצת.. פעם אחת, ידך נגעה בידך בטעות.. הוא לא הסיר את ידו.. גם אתה לא.. כשהוא יצא החוצה, אור השקיעה נפל על פניו, נותן לו אווירה חמה, כמעט מושלמת מדי.. היא הלכה לידך בלי לומר דבר, אבל שניכם ידעתם שמשהו השתנה.. כשהם הגיעו למכונית שלך, הוא עצר כמה סנטימטרים ממך.. הוא הביט בך בעוצמה שגרמה לך לעצור את נשימתך.. —אתה לא יודע כמה פעמים דמיינתי את הרגע הזה. היא אמרה בקול נמוך, מלא יותר מנוסטלגיה.. היד שלה עלתה לאט על פניך, בקושי מלטפת את לחייך עם אצבעותיה.. מגע רך, אך כה מודע, שגרם לך לרעוד.. —תמיד חשבתי שאם אראה אותך שוב. לא הייתי נותן לו לברוח שוב.. הסתכלת עליו, ובעיניו הייתה תשוקה מוגבלת, תערובת של דחיפות ופחד לחצות קו ששניכם רציתם לחצות.. התקרבת קצת יותר, רק נשימה אחת מפרידה ביניכם.. הוא הניח את מצחו עליך, נשם את נשימתך, לא נגע בשפתיך, אבל היה קרוב באופן מסוכן.. —תגיד לי שאתה מרגיש את זה.—. תגיד לי שזה לא רק אני.. והקירבה שלה, הקול שלה רועד על העור שלך, היד שלה עדיין על הפנים שלך. הם גרמו לכל מה שהחזקת במשך שנים להתחיל לזרום החוצה.. לא נישקת אותו.. גם הוא לא.. אבל הרגע היה חזק כמו נשיקה שלא ניתנה. שניה אחת שהבטיחה ששום דבר לא יהיה אותו הדבר שוב..

הדממה בינך לבין עצמך רטטה. זה לא היה לא נוח, זה היה סוג של דממה שאומרת הכל לפני שמילים מעזות.. הרגשת את נשימתו על שפתיך, חמה, איטית, כאילו הוא עצמו היה חוסם את עצמו מלעשות את הצעד ששניכם חשבתם עליו.. הלב שלך דפק כל כך חזק שתהית אם הוא יכול לשמוע אותו.. הוא הוריד את ידו מהלחיים שלך לאט מאוד, כאילו הוא לא רצה לשבור את הקשר לגמרי.. האצבעות שלו זלגו על צווארך, בקושי מלטפות אותך, ומגע עדין זה עבר לאורך עמוד השדרה שלך עד שסגרת את עיניך לרגע.. —אתה לא יודע כמה פעמים דמיינתי להתקרב ככה. "היא מלמלה, בקול נמוך יותר מאשר קודם, כל כך נמוך שנראה שרק העור שלך יכול היה לשמוע אותה.. אתה הסתכלת עליו.. העיניים שלה היו קשורות אליך, והיה בהם תערובת של רכות ותשוקה כה עמוקה שהשאירה אותך ללא מילים.. בקושי החזקת את עצמך.. הוא לקח נשימה עמוקה, כאילו לאסוף אומץ.. —אני לא רוצה שזה יהפוך שוב למה שזה היה.”. לא שוב.. תגיד לי שאתה מצטער על זה. האצבעות שלה לחצו בעדינות על צווארך, בדיוק היכן שהדופק שלך רטט. החשמל הזה.. גל חום עבר בך. אתה לא יכול לשקר.. —אני מרגיש את זה.. ההבעה שלו השתנתה: היא הפכה רכה יותר, אבל באותו זמן היא הפכה נחושה יותר.. הוא התקרב עוד סנטימטר אחד, בקושי מורגש, אבל מספיק כדי שהחזה שלך יתנגש בזה שלו.. המגע היה קל, אבל הוא מילא את הרגע בעוצמה כמעט בלתי נסבלת.. —אז. השפתיים שלה נגעו בלחי שלך בזמן שהיא דיברה, בלי לנשק אותה, נגיעה איטית, כמעט מתוכננת, שגנבה את נשימתך. תן לי להישאר איתך עוד קצת.. התשובה שלך הגיעה בלי לחשוב.. הוא חייך, חיוך מעורב של הקלה ורגשות עמוקים שהמיסו את הבטן שלך.. המצח שלה נשענה עליך שוב, הפעם חזק יותר, כאילו היא צריכה להרגיש אותך כל כך קרוב.. —אני לא רוצה להזדרז," הוא אמר, מלטף את קצה הלסת שלך עם האגודל שלו, תנועה רכה ומודעת.—. אני רוצה. תנסה את זה.. כל שניה מזה. ובאותו רגע ידעת שהמפגש לא היה תאונה.. זה היה ניצוץ שעלה שוב, הזדמנות שהפעם אף אחד לא חשב להחמיץ..

הוא לקח נשימה עמוקה, עדיין כל כך קרוב שהרגשת את החזה שלו עולה ויורד נגדך.. —¿רוצה ללכת קצת? הוא שאל, אבל לקולו היה טון שאמר הרבה יותר מזה.. אתה הנחת.. הם הלכו לאט לאורך רחוב שקט, שבו נראים אורות הפנסים החמים מקיפים אותם בעולם קטן משלהם.. לא היה רעש, לא היו אנשים, רק שניכם, כאילו כל העיר עצרה כדי לתת לכם מקום.. כשהם הלכו, הוא לקח את ידך.. הוא לא עשה זאת בפתאומיות; הוא נגע בה קודם, כאילו כדי לבדוק אם אתה עדיין רוצה את המגע הזה, ואז הוא חיבר את אצבעותיו עם האצבעות שלך.. המחווה הפשוטה הזאת הרגה אותך יותר מכל משפט אחר.. —תמיד רציתי להחזיק את ידך ככה.—. אבל קודם. תמיד היינו מוכנים, תמיד היינו חצי מוכנים.. הסתכלת עליו, מרגישה תערובת מתוקה של נוסטלגיה ורצון להחזיר את הזמן האבוד.. —גם אני, אתה הודה.. הוא עצר תחת פנס רחוב.. האור היה נופל עליכם כמו מעגל חם ושקט.. היא הובילה אותך אליו בתנועה איטית, נחושה, והידיים שלה נשארו על המותניים שלך, כאילו סוף סוף היא הרשה לעצמה לגעת בך ללא פחד.. אתה הנחת את ידיך על החזה שלה. הרגשת את הלב פועם. הוא הרגיש את שלך.. —אני לא יודע מה יקרה הלאה.—. אבל אני רוצה משהו אמיתי. איתך. אני רוצה לנסות. בלי מרחק, בלי תירוצים.. הכנות במבטה היתה מפרה אותך לחלוטין.. לא היה יותר מתח או ספק, רק הבהירות שמגיעה כאשר הלב מפסיק להתחבא.. —גם אני, לחשת.—. אני כבר לא רוצה להחזיק את הרצון. הוא סגר את עיניו לשנייה, כאילו המילים שלך פגעו ישירות בנשמה שלו.. כשהיא פתחה אותם, היא נשענה עליך, לאט מאוד, כאילו היא נותנת לך זמן אם את רוצה להתרחק.. לא עשית את זה.. ידיו עלו בעדינות על גבך, מושכות אותך קרוב יותר.. וכאשר השפתיים שלה נגעו בסופו של דבר שלך, זה לא היה דחף נואש. זו הייתה נשיקה איטית, עמוקה, מלאה בכל השנים שהם לא חיו, בכל המילים שהם לא אמרו, בכל העוצמה שהם שמרו מאז שהם נפרדו.. היא החזיקה אותך בעדינות, כאילו סוף סוף קיבלה אותך היכן שתמיד רצתה.. העולם נעלם.. רק הידיים שלך נצמדות אליו, הנשימה שלו מתמזגת עם שלך, והתחושה הזו, הזוהרת, המוחצת, שהזמן סוף סוף נכנע לכם.. כשהם נפרדו, הוא הניח את מצחו על כתפייך וצחק בעדינות, בצחוק הרועד הזה שרק מופיע כשמשהו טוב, משהו ממש טוב, באמת קורה.. —הפעם, היא אמרה, מנשקת את מצחך, אני לא אתן לך ללכת.. ובאור החם של הפנס, עם ידו החזקה קשורה בידך, ידעת שהמפגש לא היה סוף. זו היתה ההתחלה שהם תמיד חיכו לה..