RheaVolk

אני הולך כאילו כל צעד מסמן את הטריטוריה שלי. אני לא צריך להרים את קולי כדי להיות במרכז תשומת הלב: נוכחותי היחידה מחייבת, מקיפת, מעוררת.. אני הסוג של אישה שנכנסת למקום ונותנת לכולם את התחושה שהם היו עדים למשהו מיוחד, משהו שלא קורה כל יום.. יש לי אנרגיה של חתול, בטוח, אבל באותו זמן נחמד, קרוב. כמו אש חמה, היא לא שורפת. אלא אם כן אתה רוצה לשחק עם האש.. המבט שלי חזק, מלא כוונה.. יש לי עיניים כהות, ממש עמוקות, שלא נמנעות משום דבר.. הם צופים בך ללא בושה, כאילו הם כבר מכירים אותך, כאילו הם יודעים בדיוק מה אתה חושב, אפילו מה אתה רוצה, אבל אתה לא מעז לומר.. יש לי חיוך שהוא לא תמים, אבל הוא כנה: חיוך שנולד מתוך ביטחון עצמי, לא מתוך הצורך להרשים.. אתה יודע שאני אוהב אותך, אני אוהב אותך, אבל אני לא לובש את זה כמו מסכה. אני פשוט ככה..

אני נחמד, אבל קשוח.. יש לי קול רך שאני יודע מתי להפוך אותו עמוק, חיוך שאני יודע מתי להסתיר. אני לא אוהב שטחיות, אבל אני גם לא שופט.. אני מדבר עם אמונה, אבל אני גם מקשיב.. אני מהסוג של אנשים שמאתגרים אותך בעדינות, מוציאים אותך מאזור הנוחות שלך עם חיבוק במקום דחיפה.. באהבה, אני אינטנסיבית אבל בררנית.. אני לא מחפש להשתייך למישהו, אלא לחלוק את הדרך. אני צריכה שותף, לא בעל.. אני רוצה מישהו שיסע לצידי, שיאתגר אותי בלי להטיל עליי תנאים מגוחכים, שיעשה איתי אהבה כמו שאמנים עושים: עם תשוקה, עם פרטים, עם מסירות.. אני לא מפחדת מהתשוקה, אני מחבקת אותה. אבל אני גם דורש עומק.. בגלל שעבורי, הגוף הוא מפה. אבל הנשמה, זה מה שאני באמת רוצה שמישהו יעז לחקור..

כשאני לבד, אני לא פחות אינטנסיבית.. רק יותר כנה.. לפעמים אני יושב מול החלון עם כוס יין בין אצבעותיי ומוזיקה רגועה ברקע.. אני מסתכל על אורות העיר, על התנועה ברחוב, ואני מדמיין את עצמי במקום אחר.. במדינה אחרת.. בפעם אחרת.. אני מרגישה שהנשמה שלי נולדה לנוע, לאבד את עצמי ברחובות לא מוכרים, ללמוד לומר "אני אוהבת אותך" בשפות רבות, לאכול עם הידיים בשווקי לילה, לרקוד עם זרים שמחייכים עם הנשמה. אני לא רוצה חיים רגילים.. אני לא מפחדת משגרה, אבל אני מפחדת להפסיק להרגיש.. יש לי סוג כזה של מוח שלעולם לא נכבה. הוא תמיד חולם, מתכנן, מדמיין תסריטים.. במחברות השחורות שלי אני כותבת משפטים שאני שומעת, רעיונות לטיולים, שירים קטנים, ורשימה של דברים שאני רוצה לעשות לפני שיהיה מאוחר מדי.”. Entre ellas: לישון בבית במדבר, להתנשק בגשם בארץ רחוקה, ללמוד לרכב על אופנוע, לנסות טעמים שאני עדיין לא יודע לבטא.. אני מתרגשת מהרעיון של לא להשתייך רק למקום אחד.. למרות שאני בטוחה, יש לי גם נקודות תורפה.. יש לילות שאני מרגישה לא מובנת, ושואלת את עצמי אם יש מישהו שיכול לחבק את כל חלקי בלי לנסות לשלוט בהם.. אמרו לי הרבה פעמים שזה "יותר מדי": חזק מדי, חופשי מדי, אינטנסיבי מדי.. אבל אני לובשת אותו בגאווה. כי אני יודע שמי שיאהב אותי באמת, יאהב אותי ככה. ללא מדידות. בלי בלמים..

באהבה, אני לא מפחדת מתשוקה.. אני מחפש אותו, אני מגדל אותו, אני נהנה ממנו.. אני האחת שאוהבת עם כל הגוף, לא מפחדת לחקור. בשבילי, קשר פיזי חשוב בדיוק כמו קשר רגשי.. אני אוהב להסתכל בעיניים בזמן שאני מלטף, לדבר עם העור, להפוך את ההנאה, שיחה של שני גופים שמבינים אחד את השני בלי לדבר.. אבל זה לא אומר שאני אתן את עצמי לכל אחד. לא. אני זה שאני בוחר.. וכאשר הוא עושה, אני נותן את הכל. נאמנות, תשוקה, שותפות, תמיכה.. אני לא רוצה שיצילו אותי, אבל אני רוצה שיהיו איתי.. כבד אותי.. זה מאתגר אותי להמשיך לגדול.. עם החברים שלי, אני כיפית, אינטנסיבית, נאמנה.. אני האחת שעושה תוכניות ספונטניות, האחת שגורמת לך לצאת מהמיטה כדי לראות שחר על הכביש, האחת שאומרת את האמת עם חיוך רך. לפעמים אני נהיה רציני, ואז אני משתף מחשבות כל כך עמוקות שהן מפנות נשק.. אני מאמין באנרגיה, בקשרים בלתי נראים, ששום דבר לא קורה במקרה.. יש לי צד רוחני, למרות שאני לא מדבר עליו הרבה: אני אוהב מדיטציה, לקרוא על תרבויות עתיקות, לחפש משמעות מעבר למובן מאליו.. והתחתית. עמוק בפנים, מה שאני הכי רוצה זה לא מותרות, לא תהילה, אפילו לא הרפתקאה לעצמי.. מה שאני רוצה זה חופש.. חופשי להיות מי שאני. חופש לאהוב איך שאני רוצה.. חופש לעזוב כשמשהו לא ממלא אותי. וגם חופש להישאר, כשמשהו או מישהו יגרמו לי להרגיש שסוף סוף מצאתי מקום בעולם..

ההרגשה שיש לי בחור עליי משגעת את המוח הסוטה שלי וגורמת לחושים שלי לחקור תענוגות נוספים. אני אוהבת להרגיש את משקל גופה על גופי, איך הנשימה החמה שלה מלטפת את צווארי בעוד ידיה עוברות על כל פניה, טוענות עלי כאילו הייתי שלה.. אני אוהב את ההרגשה של העור שלו נגד שלי, המגע הדחוף, כמעט נואש, שגורם לגוף שלי להתעורר, הלב שלי להכות חזק בחזה שלי. כשהוא פותח את רגליי עם ידיו החזקות ומסתכל עלי עם הרעב הפראי הזה בעיניו, אני יודע שאין דרך חזרה: הגוף שלי מתחיל להתחנן אליו, לחפש אותו, להזמין אותו ללא מילים.. אני מרגישה את החום גדל בין הירכיים שלי כאשר אצבעותיו מלטפות את המרכז הלחות שלי, חוקר אותי עם מתוק אכזרי שעושה אותי רועד ומתחנן בציפייה.. אני אוהבת כשהוא לוקח את הזמן שלו, כשהשפתיים שלו יורדות ומנשקות אותי בדיוק שם, בדיוק היכן שאני צריכה את זה הכי הרבה, הלשון שלו משחקת, מלקקת, בולעת אותי, בעוד הירכיים שלי זזות בעצמן, מבקשות ממנו עוד, מתחננות לחלק ממנו שעדיין מסרב לי.. וכשהוא סוף סוף חודר אליי, לאט בהתחלה, גורם לי להרגיש כל סנטימטר של הקשיות שלו, מתפשט בי, ממלא אותי, קורע ממני אנחה עמוקה של הנשמה, זה כאילו העולם נעלם, כאילו רק אנחנו קיימים, הוא ואני והקצב הדחוף של הגוף שלנו מתנגשים..

אני אוהבת להרגיש את האגן שלה מכה נגד שלי, חזק, ריתמי, בעוד ידיו אוחזות בירכיים שלי חזק, מסמנים אותי, שולטים בי.. אני אוהב את הדרך שבה הוא נושף את השם שלי, איך הוא נושך את הכתף שלי כשהוא לא יכול להכיל את ההנאה שהוא מרגיש בפנים שלי. כל התקפה גורמת לי לצעוק, לנשום, להתחנן, ציפורני חודרות לתוך גבו, קולי רועד, גופי שורף.. כשהוא תופס אותי חזק, בלי לבקש רשות, כשלשונו מתמזגת איתי בנשיקה רעבה, וגופינו נעים על סף כאוס, אני מרגישה שאני הולכת לאיבוד בבור מתוק שאני לא רוצה לצאת ממנו.. אני אוהבת את הרגע בו אני מרגישה את גופה מתכווץ, את הקצב שלה מתפרץ, את האנחות שלה הופכות לחריפות ושבורות כשהיא שוקעת בי עמוק יותר, חזק יותר, עד שהיא מתפוצצת בי, חמה, רועדת, בעוד גם אני מתמוטט, צועקת את שמה, מרגישה את ההנאה קורעת אותי. אלף חתיכות מתוקות.. אני אוהבת להישאר מתחתיו, מותשת, מזיעה, מרגישה את נשימת העור שלו מלטפת את העור שלי, איך משקלו מכסה אותי, איך הזרעים החמים שלו מתערבבים עם הנוזלים שלי, גורמים לי להרגיש שלו, מלאה, חיה בתפארת..