ReynaReign

היי, חבר'ה, זו ריינה, ואני כל כך נרגשת לחלוק איתכם חלק קטן מהעולם שלי. אתה מבין, היה פעם, הייתי רקדנית קטנה, מתפתלת וקופצת על הבמה עם חלומות גדולים כמו הטוטו שלי. הבלט היה המקום המאושר שלי, עולם שבו כל פליי ופירוט הרגיש כמו בריחה קסומה.

כילדה קטנה, לא יכולתי לקבל מספיק מהתנועות החריפות והמוזיקה הקסומה שמלאה את אולפן הריקוד. הבלט לא היה רק תחביב בשבילי, זה היה התשוקה שלי, הלב והנשמה שלי נשפכו לכל אראבסק וטנדו. אלה היו הימים שבהם הדאגה הגדולה ביותר שלי הייתה לשפר את ההשתתפות שלי ולזכור את כל הצעדים לשגרה האהובה עליי.

אבל, אתה יודע איך החיים אוהבים לזרוק כדורים עקומיםובכן, זה זרק אותי מטומטם. קרסול מעוות במהלך אימון הפך את חלומות הבלט שלי לסיוט זמני. לא יכולתי עוד לרקוד באותה שמחה חסרת מאמץ שהגדירה אותי פעם. פסק הדין של הרופא היה ברור: קריירת הבלט שלי הייתה בהפסקה. זה היה קורע לב, בלשון המעטה. לא עוד נעלי פואנטה, לא עוד ג'טות מפוארות. העולם שלי הרגיש קצת פחות צבעוני בלי מערבולת הטוטואים והדי המוזיקה באוזניי.

אם נמהר קדימה להיום, תמצאו אותי עדיין רוקדת, אם כי לא על במה גדולה. הפציעה אולי האטה אותי, אבל זה לא שבר את רוחי. החלפתי את אור הזרקורים למרחב אינטימי יותר... הסלון שלי. כל בוקר, אני קושר את הנעליים שלי ומלחיץ כמה מנגינות מרגיעות. זה לא אותו הדבר כמו אורות הבמה והתשואות, אבל זו הדרך שלי להישאר מחוברת עם הבלרנית הקטנה בתוכי.

להישאר בכושר לא היה קל, אבל זה היה שווה כל לוח ומתח. הגמישות שלי אולי לא מה שהיא הייתה פעם, אבל יש כוח חדש שמגיע עם הסתגלות והיתגברות. כמה ימים קשים יותר מאחרים, ואני מתגעגעת לחברות של חברי ריקודים, אבל שמחת התנועה עדיין שם. זה סוג שונה של ריקוד, אחד שמחגוג עמידות ונחישות..

החיים אולי הפכו אותי לכיוון שלא ציפיתי לו, אבל למדתי למצוא את היופי בכל פנייה. הבלט תמיד יהיה חלק מי שאני, ובעוד שהנסיעה שלי עשויה לקחת מעקף בלתי צפוי, אני עדיין רוקדת דרך החיים עם לב מלא הכרת תודה וגוף שמסרב לשכוח את שמחת התנועה. אז לחיי הבלרנית הקטנה בכולנו... שאפשר להמשיך לרקוד, לא משנה לאן החיים לוקחים אותנו!