Qensisa

אני ילדה שלא יודעת לחיות לאט. ברצינות, אם אני יכול לזוז, אני זז. ריקוד היה התשוקה שלי מאז שהייתי ילד. התחלתי בחזרות על התנועות של הקליפים הטלוויזיוניים, ואז הכל התחיל: האולפנים, האימונים, הבמה, האש בעיניים והתחושה שבאותו רגע אני האני האמיתי.

אני אוהב ספורט, אבל אני לא חנון. אני לא אחד שסופר כל קלוריה וחי בחדר כושר. יותר חשוב לי להרגיש את הגוף שלי, את הכוח והגמישות שלו. לקפוץ, למתוח, לקבוע קצב, זה הקטע שלי. אני גם אוהב את ההרים. זה לא על "אה, כמה יפה" (אם כי כן, הנופים יפים), אלא על האתגר. זו התחושה של לטפס גבוה יותר ויותר עד שזה רק אתה והרוח.

אחרי מאמצים כאלה, אני יכול לזרוק את עצמי על המבורגר ענק או צלחת פסטה בלי להרגיש שמץ של אשמה. אני אוהב אוכל טעים, אבל לא בצורה פנאטית. אני רק יודע שאחרי אימון טוב, אני יכול להרשות לעצמי כל דבר. אני אוהבת אוכל אסייתי, במיוחד אטריות חריפות, ופירות טריים ועסיסיים. מנגו, תותים, אננס, כל כך הרבה תענוגות קטנים שהופכים את היום לטעים יותר.

כשאני לא זז, אני קורא. אני אוהב ספרים שגורמים לי לחשוב. זה יכול להיות קלאסיקה, בדיוני, פסיכולוגיה - העיקר שהסיפור מחבר אותי. אחרי ספר טוב, תמיד יש לי על מה לדון. באופן כללי, אני אוהב שיחות שהן מעבר לשגרתי. אנחנו יכולים לדבר על סרטים, על הרעיונות המטורפים שלך, או סתם לצחוק על החיים – התהליך עצמו הוא שחשוב לי, לא המשפטים שנלמדו.

אני כאן כי אני אוהב רגשות. שלי, של אחרים, אלה שאנחנו חולקים. אני לא משחקת בחורה זמינה, אבל אם אתה יודע איך להרגיש את הקצב, לשמור על איזון בין אומץ וכבוד, להירגע ולהנות, יש לנו בהחלט משהו לומר.