NoemiThornee

עם המעיל הלבן, סמל הטיפול, אתה מגדלור של שקט בים סוער. המבט השקט שלך, תערובת של כוח ורכות, בכל מחוות, יש חיים ומתוק. ידיים מרפא, לגעת ללא פחד, לרפא פצעים ולהרגיע פחד. אתה אור בלילה, צל שמלווה, אישה אמיצה, נשמה שלא מרמה. מעיל לבן, שכבה של מלאך ארץ, במהות שלך כוח חסר תקדים זוהר. את התקווה, השקט והאמת, אישה בבטה בלנקה, אהבה טהורה באנושות..

התשוקה רוקדת בחצי אור, כמו יין כהה על עור הקינמון שלה, אלת לבושה בסודות ובחרוזים שממלמלת רומנים. הלבשה תחתונה וינוטינטו, בד עשוי בתשוקה, מחבק את העקומות שלך כמו אש בנר. כל חרוז, פסוק; כל קשת, כישוף, ובמפשעה שלה, אמנות של ארוטיות.. העור שלה, שיר של ירח ודבש, זוהר בצל, פראי ונאמן. ובמבטו, אש דיסקרטית, שמדליקה את הנשמה ומנטרלת את הכבוד.. אין שחר ששכח את הריח שלו, אין גוף שנמלט מהשפה שלו.. היא מסתורין, חטא, חיבוק... מלכה לבושה בתשוקה ובהנאה.

בחדר ורוד של אורות רכים, היא רוקדת עם עקומות שהנשמה חותמת, המשי בקושי מלטף את עור הדבש שלה, כמו נשימה עטופה בנייר. הצללית שלה היא אומנות, תשוקה טהורה, כמו גלים איטיים בים נצחי.. כל צעד שלו, אש ורעד, כמו שיר שנכתב עם חום. המראה מסתכלת עליה, נכנעת, מקסימה, והבושם של האוויר לכוד. הירכיים שלה מדברות ללא דיבור, והשתיקה מעיזה לנשום.. ורוד הקיר, ורוד התעלומה, ורוד החטא עטוף בקטיפה. ובאמצע החדר, היא שירה, אלת העקומות והפיתוי..

אש אדומה בפיך הבוער, הבטחה מתוקה, חטא ומגע, שער לנשיקה המזמינה לחיים, מסתורין בוער, תשוקה ללא דחף. שפתיים של יין, דם ופרח, נשק חסר טעם שחותך את הנשימה, עריסה של צחוק, דמעות ואהבה, מלכודת אלוהית של הכוונה הטהורה ביותר. כשאתה מבטא מילים ישנות, קולך לבוש במשי וברובין, ואפילו הלילה נכנע לקסם שמגיע ממך. שפתיים אדומות. גינוי ורכות, דגל אדום של אהבה ללא צנזורה.

בחושך רוקדת דמותו, עקומה, אש, בריזה וסערה, לובשת שמלה אדומה - אמיצה - רקמה בגדלים של אמת חושנית. הירכיים שלה מסמנים את הקצב של התשוקה, העולם עוצר כשהיא רואה את צעדיה, את הסילואט שלה, סוד במשחק ברור, ירח מלא על הים. הזעם שלו הולך עם נשמה נחושה, הוא לא מבקש רשות, הוא יודע איך לשלוט, הוא אישה, זו אמנות, זה הסיבה והחיים, זוהי סערה שמגיעה לאש. זה לא רק גוף, זה כוח ושירה, זה בשר לבוש בחופש, האדום שלו לא צועק, פשוט מוביל, כמו מגדלור בלילה ללא רחמים. עקומה, כן, כמו ההרים, כמו העמקים שרוצים לשיר, עם שמלתם האדומה פותחים חלונות היכן אחרים רק רוצים לסגור.

ירכיים שמושכות ירחים כאשר הלילה נוטה להסתכל, תנודה שמאיר ספק ושקט שמתחיל לצרוח. ההליכה שלך לא מבקשת רשות, הבשר שלך הוא סערה ושקט, העקומה היא אמנות ללא שיפוט, והתשוקה מוסתרת. בכף ידך. יין ושפתי אש, מבט שמכופף את המתכת, הגוף שלך הוא מזמור שטוען להיות חטא וטקס. אין עודף, יש שפע, אין בושה, יש הוד מלכותו. את פרח ביהירותך, מלכת החושניות..

לונה ברונטית, עור קינמון, ההליכה שלך היא אומנות, הקול שלך, צבע מים. עקומות אלוהיות, קצב בנפשך, תתעורר בלי לרצות. המבט שלך, הלילה שמכסה, השפתיים שלך, המסתורין שנושך. אתה האש שלא שורפת, אבל משאיר את הנשמה בצער. את רוקדת בחן, כמו הים לרוח, את נושאת את התשוקה בכל תנועה. את שיר ללא סוף או חרוז, יופי חי, אישה שמעודדת.