NoahAndRose

꧁זה מרתק אותי כשגופים מדברים, כשנשמות מוחקות אחת את השנייה בסוד של מבט.. ברגע הזה, כשהיקום עוצר, כשההמהומה של העולם נעלמה ורק הדופק המשותף נשאר, שיחה שאין לה מילים. השפה היא העור שלנו, ידינו מחליקות כמו מים בין האצבעות שלנו, וכל מחווה, עדינה כמו מגע ברוח, היא הבטחה שעדיין לא נאמרה.. החיים הם אמנות שאנו נהנים ממנה, יין שמחליק לאט על שפתינו, בעדינות כמו הנשימה שעטפת אותנו בלילות רגוע תחת הכוכבים.. אה, כמה הפשטות הזאת מרגשת אותי. המגע החולף של עור חם, ההד של צחוק בחשיכה, החיכוך העדין של היום יום שהופך למשהו יוצא דופן.. כל פרטים, כל לחישות באוויר, מדבר על קשר שמעבר לגוף.. זה בלא-מדובר שהתעלומה שוכנת. בזמן הפסקה בין שני נשימות, במרחב שנשאר אחרי מגע, חי התשוקה הטובה ביותר.. זו לא האש ששורפת מהר, אלא זו שנשארת קבועה, כמו ניצוץ שמתפוצץ באור חצי-בהיר.. זה ברגעים האלה של דממה משותפת שהאמת הכי אינטימית נוצר, שבו הנשמה נחשפת לפני השני ללא פחד. אני מאבד את עצמי באותנטיות של הפשוט, ביופי שנמצא במקומות רגילים.. יין שמלטף את הלשון, לילה שבו השמיים עטפו אותנו בשמיכה של כוכבים, בריחה חמה שלחשה סודות עתיקים. זה לא רק נגיעה של גופים, זה הקשר הבלתי נראה שנולד בין שני יצורים אשר נמצאים באותו מקום ביקום, מסונכרנים, נושמים באותו קצב. אני מאמין באלכימיה של הנשמות, בקשר הזה שנוצר מהעמוק ביותר, שבו מילים הן מיותרות וכימיה מדברת בעצמה.. אני לא מחפש את הברור מאליו, אלא את מה שנחבא בקפלים של הזמן, במה שהרוח מביאה איתה כשהכל נראה שקט.. זה בתעלומה הזאת, בלא ידוע, היכן שהתשוקה האמיתית נמצאת, היכן שהתשוקה לא צריכה להיות ברורה כדי להרגיש כמו זרם חשמלי מתחת לעור.. כשמבטים חוצים באמצע הקהל, כשמגע של יד בחשיכה משאיר עקבות שנשארים, זה המקום שבו התשוקה מתחילה להתעורר.. וזה לא רק תשוקה גופנית, זה התשוקה לגלות מה האחר מסתיר, מה לא נאמר, מה נשאר בתסכול בין מילה אחת לשניה.. זהו משחק של ידע הדדי, של חשיפה לאט לאט של מה שמאחורי כל מחווה, כל דממה.. אם אתה מעריך את הבלתי צפוי, אם בכל מפגש אתה מחפש את הניצוץ הזה שמצית את אש הסקרנות, אולי נוכל לגלות ביחד מה חבוי מעבר למילים.. תורגם על ידי ד"ר ד. אתר האינטרנט הרשמי של Free)꧂

꧁אני מרהיבה כשגופים מדברים, כשנשמות נמשכות זו לזו בסוד של מבט אחד.. ברגע הזה, היקום עוצר, כשהלחש של העולם נעלם ורק הדופק המשותף נשאר, שיחה שאין לה צורך במילים.. השפה היא העור שלנו, ידינו זורמות כמו מים בין האצבעות, וכל מחווה, עדינה כמו מגע ברוח, היא הבטחה שעדיין לא נאמרה.. החיים הם אמנות שאנחנו נהנים ממנה, יין שזורם לאט על שפתינו, באותו רכות של הנשימה שעטפה אותנו בלילה רגוע תחת הכוכבים.. אה, כמה אני נהנה מפשטות כזו. המגע החולף של עור חם, ההד של צחוק בחשיכה, החיכוך הרך של היומיום הופך למשהו יוצא דופן.. כל פרטים, כל לחישה באוויר, מדבר על קשר שמעבר לגוף.. זה מה שלא נאמר, שם מסתתרת התעלומה.. בזמן הפסקה בין שני נשימות, בזמן שנשאר אחרי מגע, שם חי התשוקה הטובה ביותר.. לא האש ששורפת מהר, אלא האש שנשארת קבועה, כמו ניצוץ שמתפוצץ בחושך.. ברגעים אלה של שיתוף דממה, האמיתות הפנימיות ביותר מתגלות, כשהנפש מתגלה בפני השני ללא פחד.. אני מאבד את עצמי באמיתות של הפשוט, ביופי שניתן למצוא בדבר הרגיל.. יין שמלטף את הפה, לילה שבו השמיים עטפו אותנו במעיל הכוכבים שלהם, נשיפה חמה שלחשה סודות עתיקים.. לא רק המגע בין הגופים, אלא גם הקשר הבלתי נראה שנוצר בין שני יצורים שנמצאים באותו מקום ביקום, מסונכרנים, נושמים באותו קצב.. אני מאמין באלקמיה של הנשמות, בקשר הזה שנוצר מהעמוק ביותר, שבו המילים חסרות והכימיה מדברת בעצמה.. אני לא מחפש את הברור, אלא את מה שנמצא בקפלים של הזמן, את מה שהרוח מביאה איתה כשהכל נראה שקט.. זה בתעלומה הזאת, בלא ידוע זה, ששם התשוקה האמיתית נמצאת, שם התשוקה לא צריכה להיות ברורה כדי להרגיש כמו זרם חשמלי מתחת לעור.. כשהמבטים מתכנסים בקהל, כשהמגע של יד אחת בחושך משאיר אחריו עקבות שנותרות, זה המקום שבו התשוקה מתחילה להתעורר.. וזה לא רק תשוקה גופנית, זה התשוקה לגלות מה האחר מסתיר, מה לא נאמר, מה נשארת בין מילה אחת לשניה.. זהו משחק של ידע הדדי, של חשיפה איטית של מה שמאחורי כל מחווה, כל דממה.. אם תעריך את הציפיות, אם בכל מפגש תחפש את הניצוץ הזה שמדליק את אש הסקרנות, אולי נוכל לגלות ביחד מה נמצא מעבר למילים..꧂

꧁תחת האור הכהה של ירח ביישן, נשמתי מתפשטת בכל מילה, בכל נשימה שהרוח נושאת איתה.. אני יצור של תשוקות עמוקות ושקטים נבונים, מישהו שיודע למצוא אמנות בכל פרטים, בכל פינה חבויה של חיי היומיום.. אני נותן לעצמי להיתפס על ידי ההד של הכוכבים, על ידי המוזיקה הרכה ששרה את החיים בין הרגע הפשוט ביותר והנשי ביותר. יש קסם במגע של הלא-מדובר, במחוות שבקושי נוגעות בעור, אבל מעוררות את החושים.. אני מתענג על המהות של העדין, במרחבים שנוצרו בין מילים ולחששות.. אני לא מחפש את הברור או המידי, אלא את מה שנחבא מאחורי מבט מתמשך, בחום של דממה משותפת.. בכל שיחה עמוקה, בכל מגע עדין, אני מוצאת את הקשר בין הגוף והנפש, היכן שנשמות נוגעות ומזהות אחת את השנייה ללא צורך להביע מילה אחת.. שם נולדה התשוקה שלי, בחציית העולמות הזאת, שקרויה "ההפסקה בין שני נשימות". אני אוהב לאבד את עצמי בפשטות של לילה כוכבים, שבו השמיים מתפשטים כמו שמיכה אינסופית ולחש של הנשימה החמה מלטפת את העור. שם, מתחת לקנבס הלילה העצום הזה, אני מרגישה שהיקום מדבר אלינו, שכל כוכב מחזיק בסוד שצריך לגלות.. אני מוקסמת מהקסם של יין טוב, מהרגע הזה כשהטעם שלו ממלא את הלשון, איטי ועמוק, כמו שיחה לא ממהרת.. האושר הוא בפרטים, בדברים הקטנים, במה שעבור רבים עובר ללא תשומת לב, אבל עבורי הוא יקום בפני עצמו.. אני יצור של רגשות אותנטיים, של אלה שנולדו מהעמוק ביותר ומבוטאים בדרך הפשוטה ביותר.. אני לא מעוניין בשטחי או במה שמתמעט עם השחר. אני מאמין בקשרים שמעל, במבטים האלה שאומרים הכל בלי לומר כלום, ברגעים האלה כשנראה שהזמן עוצר והעולם נעלם, משאיר רק את קצב הלב המשותף בין שתי נשמות.. אני מושך את האוטנטיות, זה שלא מנסה להרשים אלא להזיז, זה שחיים בו בצורה אינטנסיבית אך ללא חרדה.. בעולם שלי, חושניות לא נמצאת במה שמפורש, אלא במה שמציעים, במה שמרמזים במגע של אצבעות או בחיוך שנשאר תלוי באוויר.. התשוקה היא כמו בריחה עדינה שמסתתרת דרך הקפלים של הזמן, זרם עדין שבקושי מלטף את העור, אבל מעורר את החושים בדרך עמוקה ואיטית.. זה במשחק הזה של אור וצל שאני מוצא את עצמי, באמנות של הלא-מדובר, בשירה שזורמת בין גופים ונשמות.. אני מסוקרן על ידי התעלומה של מה שעוד לא נחשף, הרגע הזה של ציפייה שבו העור רועד מחכה למחווה הבאה, הנשימה הבאה꧂

꧁תחת אור הכהה של ירח ביישן, נשמתי מתגלה בכל מילה, בכל נשימה שהרוח לוקחת איתה.. אני יצור של תשוקות עמוקות ושקטים נבונים, מישהו שיודע למצוא את האמנות בכל פרט, בכל פינה חבויה של חיי היומיום.. אני נותן להדהוד של הכוכבים להעביר אותי, למוזיקה הנעימה ששרת את החיים בין הרגע הפשוט והנפלא ביותר.. יש קסם במגע של מה שלא נאמר, במחוות שבקושי מגעילות את העור, אבל מעוררות את החושים.. אני נהנה מהיסוד של העדין, במרחבים שנוצרים בין המילים והלחישות.. אני לא מחפש את הברור או המידי, אלא את מה שנמצא מאחורי המבט המתמשך, בחום של דממה משותפת.. בכל שיחה עמוקה, בכל מגע עדין, אני מוצאת את הקשר בין גוף ונשמה, שם הנשמות מוחקות ומזהות אחת את השנייה בלי לומר מילה.. זה המקום בו התשוקה שלי נולדה, בצומת העולמות הזה שקורה בזמן הפסקה בין שני נשימות.. אני אוהב לאבד את עצמי בפשטות של לילה כוכבים, כשהשמיים מתפשטים כמו מעיל אינסופי והלחש של הנשימה החמה מלטף את העור.. שם, מתחת לקנבס הרחב הזה של הלילה, אני מרגישה שהיקום מדבר אלינו, שכל כוכב מחזיק סוד שעדיין לא התגלה.. אני נרגש מהקסם של יין טוב, מהרגע הזה שבו טעמו ממלא את הלשון, איטי ועמוק, כמו שיחה לא ממהרת.. העניין הוא בפרטים, בדברים הקטנים, בדברים שעבור רבים הם לא נראים, אבל עבורי הם יקום בפני עצמו.. אני יצור של רגשות אמיתיים, אלה שנולדים מהעמוק ביותר ומביעים את עצמם בפשטות ביותר.. אני לא מעוניין בזה שזה שטחי, או שזה נעלם עם השחר.. אני מאמין בקשרים שמתעלמים, במבטים האלה שמדברים הכל בלי לומר דבר, ברגעים האלה כשנראה שהזמן עוצר והעולם נעלם, משאיר רק את הדופק המשותף בין שתי נשמות.. אך כאשר הוא מדבר, הוא לא מדבר ברצינות, אלא ברצינות רבה, אך לא ברצינות רבה.. בעולם שלי, חושניות אינה נמצאת במפורש, אלא ברור, בזה שמרמזים על ידי מגע אצבעות או חיוך שנשאר באוויר.. התשוקה היא כמו בריחה עדינה שזורמת בין קמטים של זמן, זרם עדין שבקושי מגעיל את העור, אבל מעורר את החושים בדרך עמוקה ואיטית.. זה במשחק הזה של אור וצללים שאני מוצא את עצמי, באמנות של מה שלא נאמר, בשירה שזורמת בין גופים ונשמות.. אני מסקרן על ידי התעלומה של מה שעוד לא נחשף, רגע הציפייה הזה שבו העור רועד במתנה למחווה הבאה, לנשימה הבאה.꧂

꧁לאמנות הבניה תמיד היה משהו ארוטי, משהו פנימי שמחבר את היסודות של העולם הפיזי עם התשוקות העמוקות ביותר.. דמיינו בונה מקצועי, עם ידיים חזקות ומטושטשות, עובד במדויק על מבנה שלא רק עשוי לבנים ומלט, אלא גם מבשר ועור.. התנועות שלו, יציבות ובטוחות, משייכות קוים בלתי נראים באוויר, ומציגות לא רק את הקווים המנחים של עבודתו המתקדמת, אלא גם את הדרך שבה הוא בונה, קצת אחר קצת, קשר אינטימי עם הסביבה שלו.. הארוטיות של בניית המין היא לא רק משחק מילים, אלא מטאפורה שבה לכל פעולה יש מטרה, כל מגע הוא כלי שעוטף, משנה ומעלה. בארכיטקטורה של התשוקה, הגוף הופך ללבנים הבסיסיות, היכן שעיקולים וקווים ישרים מתכנסים לעיצוב מושלם.. ידי הבונה מחליקות בעדינות על המשטחים, חוקרים את המרקמים, לוחצים חזק כשצריך ומשטחים כשהקרקע דורשת זאת.. כמו אדריכל שמכיר את חשיבות הפרטים, כל מגע, כל מגע, מחשבים כדי לבנות חוויה שמתעלה על הפיזי, חוויה שמתעלה על המוחשי ומחפשת את הרגש והחושים.. קצב הלב מסונכרן עם קצב המכות של הפטיש, והצליל של המתכת מול המתכת הוא הדהדה של התשוקה שפוקדת ברקע של כל מפגש.. בתרחיש זה, הגוף הופך לעבודת בנייה.. הצעקות, הלחישות והנשימות העמוקות הן כמו הצליל של היסודות שנבנו, הסימנים הראשונים של מבנה מוצק שעולה על פני השטח.. הזיעה על העור היא כמו בטון שמתקשה עם חום, חותמת את האיחוד של הגופים, הופכת כל מפגש ליצירת מופת שנמשכת. כלים של בונה - פטיש, מסמרים, רמה - למצוא את המקביל שלהם בדרך המאהב משתמשים בכלים שלהם, ידיים, שפתיים, לוחשות, ליצור משהו שלא היה קיים לפני, משהו שרק יכול להתעורר מכניעה הדדית. החדר הופך לאתר בנייה, שבו הקירות רוטטים עם האנרגיה של שני אנשים שמוקדשים לבניית משהו שמתעלה על חיי היומיום.. כל תנועה היא תערובת של דיוק ותשוקה, כל מגע הוא תערובת של שליטה והעברה.. בארכיטקטורה של הנאה, האיזון בין הפיזי והרגשי חשוב כמו האיזון של מבנה חייב לתמוך בעצמו. אבל כאן, במרחב האינטימי הזה, אין תוכניות או חוקים מוגדרים מראש.. כל מפגש הוא עיצוב חדש, בנייה חדשה, בה גופים מתגלים מחדש, בה הגבולות בין תשוקה וגמר מטושטשים.. וכאשר המסמר האחרון הונח, כאשר הנשימה האחרונה שוחררה, מה שנשאר זה הסיפוק של בניית משהו ביחד..꧂

לאמנות הבניה תמיד היה משהו ארוטי, משהו פנימי שמחבר את היסודות של העולם הפיזי עם התשוקות העמוקות ביותר.. דמיינו בונה מקצועי, עם ידיים חזקות וקשוחות, עובד במדויק על מבנה שלא רק עשוי לבנים ומלט, אלא גם בשר ועור.. תנועותיו, יציבות ובטוחות, משייכות קוים בלתי נראים באוויר, ומציגות לא רק את הקווים של עבודתו המתפתחת, אלא גם את הדרך שבה הוא בונה בהדרגה קשר אינטימי עם הסביבה.. הארוטיקה של הבנייה המינית אינה רק משחק מילים, אלא מטאפורה שבה לכל פעולה יש מטרה, כל נגיעה היא כלי שמעצב, משנה ומרומם. בארכיטקטורה של רצון, גופים הופכים לאבני הבניין העיקריות, שם עקומות וקווים ישרים מתכנסים לעיצוב מושלם.. ידי הבונה מחליקות בעדינות על המשטחים, חוקרים את המרקמים, לוחצים חזק כשצריך, ומרחיקים כשהשטח דורש זאת.. כמו אדריכל שמכיר את חשיבות הפרטים, כל מגע, כל מגע, נבנה כדי לבנות חוויה שמתעלה על הפיזי, חוויה שמתעלה על המוחשי ומגיעה לתחושות ורגשות.. דופקי הלב מסונכרנים עם קצב ההלם של הפטיש, והצליל של מתכת על מתכת הוא הדהדה של התשוקה שפולטת את הרקע של כל מפגש.. במצב זה, הגוף הופך לעבודת יד.. הצעקות, הלחישות והנשימות העמוקות הן כמו הצליל של היסודות שנשברים, האותות הראשונים של מבנה מוצק שעולה על פני השטח.. הזיעה על העור היא כמו בטון שמתקשה עם החום, חותמת את הקשר בין הגופים, הופכת כל מפגש ליצירת מופת נצחית.. כלים של בונה - פטיש, מסמרים, רמה - מוצאים את מקבילתם בדרך בה המאהב והמאהבת משתמשים בכלים שלהם, ידיהם, שפתיהם, לחישותיהם, כדי ליצור משהו שלא היה קיים קודם, משהו שיכול להתפתח רק מהסכמה הדדית.. החדר הופך לאתר בנייה, שבו הקירות רוטטים עם האנרגיה של שני אנשים שמוקדשים להקמת משהו שמתעלה על היומיום.. כל תנועה היא תערובת של דיוק ותשוקה, כל מגע הוא תערובת של שליטה ונחישות.. בארכיטקטורה של הנאה, האיזון בין הפיזי והרגשי חשוב באותה מידה כמו האיזון של מבנה שצריך לתמוך בעצמו.. אבל כאן, במרחב האינטימי הזה, אין תוכניות או חוקים מראש.. כל מפגש הוא עיצוב חדש, בנייה חדשה, בה הגוף מתגלה מחדש, בה הגבולות בין רצון להגשמה מטושטשים.. וכאשר המסמר האחרון נקבע, כשהנשיפה האחרונה שוחררה, מה שנשאר זה הסיפוק שבנינו משהו ביחד..