NikyRojas

ניקי גן עדן

מנהיג דומיננטי, לוקח סיכונים, מלא תשוקה, והתרופה והסיבה לכל הבעיות שלך..

דומיננטי, מסוכן, מנהיג מלא תשוקה והתרופה והסיבה לכל הבעיות שלך

אישה קולומביאנית, דומיננטית גם בשיער וגם בראש ובלב שלך. אני אוהב קפה ויין. מסוכן, מנהיג ותשוקה, הסיבה והתרופה לכל הבעיות שלך. להיות השליטה שלך היא רצון העבד הגדול ביותר שלי.

נשים רבות נהגו להשתמש בפרווה של האדם, בעיקר בעורף ובראש. אני אוהב קפה ויין. הן הן גורם, גורם ותוצאה, הן גורם ותוצאה, הן גורם ותוצאה, הן גורם ותוצאה. להיות השליטה שלך היא הרצון העבדי הגדול ביותר שלי

כשאני במדבר טטאקואה, עם העבד שלי בתוך גוף עירום לחלוטין ומוכן לציית לכל פקודה שלי, אם תעשה זאת, המחיר יהיה שאחרי זמן מה הוא ישוחרר כדי להשתמש בו להנאה המינית שלי..

להיות במדבר טטאקואה, עם העבד שלי בגוף מוקף לגמרי ערום ומוכן למלא כל אחת מהפקודות שלי, אם אתה עושה את הפרס יהיה שאחרי זמן מה הוא ישוחרר להשתמש עבור הנאה מינית שלי.

התלבשי בלטקס, עם מגפיים גבוהים ושלטו בעצמכם כך שתהיו העבד המזוין שלי. הזמינו את עצמכם להיות, קשרו את הידיים והעור ובעזרת משוט מטבח, הכו את עצמכם כמה פעמים עד שלא תוכלו לשאת את זה יותר.

תלבשי אותי בלטקס, עם מגפיים גבוהים ותשליט עליך כדי שתהיה העבד המזוין שלי. יפקוד עליך להיות בסגנון כלב, לקשור את ידיך ועורך ובעזרת מרית מטבח יפצע אותך הרבה פעמים עד שלא תוכל לסבול את זה יותר.

ניקי רוג'אס עמדה מול המראה, שם האור החם של השקיעה האיר בעדינות כל פינה בחדר שלה.. השמלה השחורה שהיא בחרה לערב עטפה את גוף הגוף שלה באלגנטיות טבעית, תוך כדי שהיא מעקבת בעדינות אחר הגוף שלה כשהבד הקל נזוז עם התנועות האיטיות והחביבות שלה.. השחור של השמלה ניגוד יפה על פני העור שלה, נותן לה אוירה של מסתורין ומתוחכם שהגביר את נוכחותה. עם כל צעד שהיא עשתה, הצליל של עקבים שלה הדהד על רצפת העץ, יוצר אטמוספירה היפנוטית. מול המראה, ניקי לקחה רגע להעריך את הפרטים: הקפלים העדינים של השמלה, החתך שהדגיש את המותניים שלה, ואיך הבד לקט את האור בדרך שגרמה לו להיראות כמעט אווירי. מרוצה, היא התאימה בעדינות את הרצועה על הכתף שלה ונתנה לשיער שלה לרדת בחופשיות סביב הפנים שלה.. כל מחווה קטנה, מהברשה של ידה על השמלה ועד הדרך בה המבט שלה פגש את שלה במראה, זרמו ביטחון.

החדר היה מושקע באווירה כמעט לא אמיתית, שם הצליל היחיד ששבר את השקט היה ההמהום החלש של האורות הכחולים הזוהרים מפינות התקרה.. האור לא היה בהיר מדי, אבל הטון הקפוא שלו מילא את החלל עם תחושה של שקט ומסתורין.. כל חפץ בחדר נראה היה שיש לו זוהר משלו תחת האור הכחול, אבל הנקודה הממוקדת האמיתית הייתה השמלה השחורה, תלויה באלגנטיות מתוך בובה במרכז החדר. השמלה, שחורה עמוקה וסאטן, סופגת את האור בדרך שגורמת לה להיראות חיה, כאילו היא נושמת עם החדר.. הבד היה בעל מבריק עדין, אבל תחת האורות הכחולים, כל קפל ועקב של השמלה קיבל מרקם כמעט קסום.. הפרטים העדינים לאורך צווארון החולצה והתפר העדין השתמרו במדויק, ונותנים לו נוכחות שהלכה מעבר לגוף הפיזי.. מסביבו, הצללים זזו לאט, משחקים עם החזרות על הרצפה והקירות, יוצרים דפוסים משתנים שנראו רוקדים סביב השמלה.. הניגוד בין השחור הכהה של השמלה והזריחה הקרה של האור הכחול גרם לבגדים להיראות כמו יצירת אמנות, יצירה שנועדה להיות מוערכת בשקט, כאילו היא שייכת לעולם אחר.. זו הייתה שמלה שטומנת בחובה סודות, כזו שיכולה להפוך את מי שלבשה אותה לדמות שמימית, מלאת עוצמה ומסתורין. החדר, עם מינימליזם אלגנטי שלו, אפשר לשמלה להיות הכוכב. לא היה הרבה אחר- רק כמה רהיטים דיסקרטיים והאורות יצרו אטמוספירה של חלום.. במרחב כמעט ריק זה, השמלה השחורה עמדה כמו צל מוחשי, בניגוד לכחול, מסמלת גם תעלומה וגם אלגנטיות.. האוויר נשמע כבד, כאילו האנרגיה של החדר מושכת את הבגד הבודד הזה, והאורים מנצנצים מעט, כאילו הם מגיבים לנוכחותו.. בכל פעם שהאורים הכחולים השתנו מעט, השמלה נראה שונה. מזוויות מסוימות, השחור סופג את כל האור, מסתיר את הפרטים שלו, בעוד מאחרים, הבד זוהר עם זוהר מסתורי, כאילו הוא רוצה לגלות אמת חבויה. זו לא הייתה כל שמלה, זו הייתה נוכחות, סמל של משהו גדול יותר, משהו בלתי ניתן להגדרה.. כל מי שהביט בשמלה הזאת יכול היה להרגיש חיבור, רצון להתקרב, לגעת בבד ולהרגיש את הרכות שלו, אבל גם מרחק, כאילו היה משהו אסור בלבוש.. השמלה השחורה והחדר עם האורות הכחולים היו שני אלמנטים בהרמוניה מושלמת, כל אחד מגדיל את השני, יוצר סביבה בה הזמן נראה עומד, והדבר היחיד שהיה קיים היה השמלה, מתחת לאורות המסתוריים האלה..

הפארק התפשט לפניי, שקט ומבודד תחת שמיים מכוסים בעננים אפורים.. העלים על העצים ננעצו בעדינות עם הרוח הקרה שזרחה דרך האזור, שלחה קצת קפאין דרך העור שלי. הלכתי לאורך השביל החורש, שומעת את הקרע מתחת לרגליי כשצללי הערב החלו להאריך. השמש, החבויה מאחורי שכבת עננים עבה, בקושי הצצה דרך, האור החלש שלה משליך טון כמעט מלנכולית על הנוף. האוויר היה כבד עם ריח לח של אדמה, כאילו הגשם לא היה רחוק.. במרחק, מנורות הרחוב של הפארק החלו להבהב, האורות החמים שלהם נאבקים נגד האווירה הקרה והחשוכה.. היה שלום בכל דבר, דממה שנשברה רק על ידי הלחישות הרכות של הרוח בעצים והתנפצות מפעם לפעם של ענף מתחת לצעדים שלי.. ככל שהזמן עבר, הקור הפך להיות עז יותר, כאילו הערב הזהיר שהלילה מתקרב.. הפארק, שבימים שמשיים היה מלא חיים וצחוק, היה עכשיו מחסה בודד.. עצרתי לרגע, מביטה באופק שבו עננים התאספו, יוצרים תערובת של צללים אפלים, כבדים ששמרו על השמיים. זו הייתה סצנה יפה בדרכה שלה, יופי שקט וקר שזמין השראה.. החלטתי להמשיך ללכת, לאט לאט עזבתי את הפארק מאחורי. הצללים גדלו, והאויר הקר הפך יותר נראה עם כל צעד.. כשיצאתי מהפארק, הרגשה של שלום ליוותה אותי. השקיעה העננה והבריכה הקרה עטפו אותי בשקט ייחודי, כמעט כאילו שהפארק, בשלווה שלו בדומה לחורף, הציע לי רגע של בריחה משאר העולם..