NicoColeman

אתה רוצה אותי בשחר, אתה רוצה אותי בקצף, אתה רוצה אותי בפנינה. תן לו להיות ניל מעל הכל, צדיק. בושם חלש. סגירת כרמל. לא קרן של אור ירח דלפה אלי. אפילו לא צמרת עץ נקראת אחותי. אתה רוצה אותי שלג, אתה רוצה אותי לבן, אתה רוצה אותי אלבה. אתה שהיו לך כל הכוסות ביד, של פירות ודבש שפתיים סגול. אתה שבמסיבה מכוסה בענפים השאיר את הבשר לחגוג באקוס. אתה שבגנים השחורים של הטעיה לבוש באדום רץ לתוך הרס.

אני רוצה לכרות את כדור הארץ עד שאמצא אותך וננשק את הגולגולת האצילית שלך ואשחרר אותך ואחזור אותך. תחזרי לגן שלי ולעץ הטיגה שלי: נשמתך, כוורת של שעווות מלאך ועבודה, תציף לאורך הפיגומים הגבוהים של הפרחים. אתה תשוב לקול הצרחות של הבר של האיכרים האוהבים. אתה תבהיר את הצל של הגבות שלי, והדם שלך ילך לכל צד, מתווכח על הכלה שלך והדבורים.. ליבי, כבר מלא כריכות, קוראת לשדה של שקדים קפוא קול המאהב החמדן שלי. "לנשמות המכונפות של הוורדים של עץ השקדים הצהוב אני דורש ממך, שאנחנו צריכים לדבר על הרבה דברים, נשמה תאומה, חברה.

אני הולך על הקש של המתים, ובלי חום מאף אחד ובלי נחמה אני הולך מליבה שלי לענייני. "המוות מוקדם עלה למטוס, השחר מוקדם עלה מוקדם, מוקדם אתה מתגלגל על הקרקע". אני לא סולח למוות באהבה, אני לא סולח לחיים לא קשובים, אני לא סולח לכדור הארץ או לכלום.. בידיי אני מרים סערה של אבנים, ברק וגרז עייף. אני רוצה לחפור את האדמה עם השיניים שלי, אני רוצה להפריד את האדמה חלק אחר חלק עם שיניים יבשות וחמות.

אני רוצה להיות, בוכה, הגדרנית של האדמה שאתה מכסה וזבל, חברה של הנשמה, כל כך מוקדם. "אני מאכיל גשם, צלעות ואברים, את הכאב שלי ללא כלי, לפופים המנומסים אני אתן את ליבי כמזון". כל כך הרבה כאב נצבר בצד שלי, שאפילו הנשימה שלי כואבת בגלל הכאב. סטירה קשה, מכה קרה, מכה בלתי נראית ורצחנית, דחיפה אכזרית שדפקה אותך.. אין שום הרחבה גדולה יותר מפצעי, אני בוכה על אסון שלי ושילוביו ואני מרגיש את המוות שלך יותר מאשר החיים שלי.

כאשר תבוא עת ה', תבוא עת ה', תבוא עת ה', תבוא עת ה', תבוא עת ה'. "לפני הכל, תהיה צנועה".

אני רוצה להיות, בוכה, הגדרנית של האדמה שאתה מכסה וזבל, חברה של הנשמה, כל כך מוקדם.

אפילו בחלום חשבתי שבלעת אותי ואני רטוב את הבד הלבן שלי בוכה בשבילך במיטה שלי אף אחד לא כמוך לא יכולתי למצוא את עצמי לבד

מילאתי את הזמן הריק שלך בהרפתקאות ועוד ועוד, והמוח שלי יולד נוסטלגיה על כך שלא ראיתי אותך יותר. ובזמן שעשיתי אהבה קראתי לך את השם בלי לרצון כי בכל אחד מהם אני מחפש את הפרא של המין שלך, אהבה אפילו בחלום האמנתי שאני לוקח אותך בולעת אותי ואני רטוב את המזרנים הלבנים שלי זיכרון שלך במיטה שלי אף אחד לא כמוך לא הצלחתי למצוא את האישה שמושכת את גופי בכל פינה בלי פיסת עור עליה.. בוא תבלע אותי שוב בוא תבלע אותי שוב בוא תעניש אותי עם הרצונות שלך יותר מהחיוניות ששמרתי בשבילך

מה אם אתה אוהב אותי? לא מתוך אהבה, אלא מתוך חלום. רק קצת. אהבה היא קשה. תהפוך אותי למישהו שאוהב אותך, לא למי שאני. כאשר חלום הוא יפה, אפילו היום מחייך. אם היא נראית יפה או יפהפייה, היא נראית יפה. כדי שהיום יהיה קר, אני עושה לך את החדר החשוך הזה..

בתריסים הסגורים של חלומך הפורח תני לנפשי להתחרט על הלילות הדמדומים חמים בלב החרטות שלנו, בטל, כמו סילון מים הנוטה ברוח, יש ערב פיקטיבי ואיטי בליבי עשוי מענק כיפוף על ההשתקפויות השחורות ביותר.

You are beautiful: and they love you. You are young: הם מחייכים אליך. אם קצת אהבה יכולה להיפתח בלב הזה שבו שום דבר לא זוהר. חיוך זה של עצב שלי היה מתהפך, השתקפות רחוקה, לכיוון הזהב האפור של הסריג שלך, לכיוון התורן החיוור של היד שלך. אבל אני רק עושה את החיוך הזה שישן בתחתית עיניי - אגם קר ש, כשאני רואה אותך צוחק, אני שוכח בבהק שמח.

גוף האישה, גבעות לבנות, ירכיים לבנות, אתה נראה כמו העולם בגישה שלך של מסירות. הגוף שלי של חקלאי פרא מערער אותך וגורם לבן שלך לקפוץ מקרקעית האדמה. הלכתי לבד כמו מנהרה. הציפורים ברחו ממני והלילה נכנס לתוכי הפלישה העוצמתית שלו. כדי לשרוד אותי חישלתי אותך כמו נשק, כמו חץ בקשת שלי, כמו אבן בקלע שלי.

אבט-דזשור בסוי רוז'. ירכיך, כמו אחר הצהריים, עוברות מהאור לצל.. זרמי מים חבויים מכהנים את המגנולים שלכם.. הנה אני, אני בא לאכול את הפה שלך ולגרור אותך בשיער שלך בשחר של צלופחים.. אני חושב שאני רוצה אותו ואני חושב שאני יכול אותו. אבט-דזשור בסוי רוז'. ואתה אומר לי שצידייך מותשים בגלל שאתה מחכה לי, שהעיניים שלך כואבות בגלל שאתה מחזיק את הגוף שלי,.

חלמתי על נערה ששיכבה עם גבר שהיא אהבה בעדינות, ושכל בו היה קשוב וששום אחד ממנו לא היה חסר דאגה.. בסופו של דבר, היא התנגדה לכך, ואמרה: "מה אנשים יגידו עלי? למעשה, היא עשתה את התאונה שלה, שניהם הפסיקו את העקשנות שלהם.. כאשר שמע את השיר, הרגישה אהובה עליו, אך לא יכלה להמשיך לשיר אותו, כיוון שהיה קשה לה, והיא הרגישה שהיא לא יכולה להמשיך לשיר אותו, אך אהובה חזרה על כך, ואמרה: "אני לא יכולה להמשיך לשיר אותו, כי אני לא רוצה להמשיך לשיר אותו, כי אני לא רוצה להמשיך לשיר אותו".

"היה לך גילוח של יופי, כל הגב שלך היה מופנה עד לבך, רגליך היו פתוחות,. בהסתכלות על זה, היא הייתה מאוד מאושרת, אחרי שהיא כבר הייתה מאוד מגולחת, והכל על הפנים,. והוא היה מנענע את הירכיים שלו, נותן טעם מסוים לפיתיון שהוא השתמש בו.. אבל כשזה לא נכון, הוא אומר: מה אתה עושה? "זה לא עץ מהאש.."

אני מופעל ואני צריך לכבות. היד שלי יורדת לתוך התחתונים שלי, השנייה עולה, ובזמן שאחת האצבעות שלי נכנסת אני לוחצת על החזה שלי, אני שם עוד אחד, אני מרטיב אותם, אני מקבל רטוב, קליטרי שלי דופק ופעימות הלב שלי הולך למעלה, הנשימה שלי עולה והאצבעות שלי נכנסות ויוצאות, אני נושך את השפתיים, מרגיש את הרטיבות שלי ומגעת בעצמי, אני הולך למעלה ולמטה, אני נותן אהבה לקליטריס שלי, אני ממשיך ללחוץ את השדיים שלי, אני כמעט שם, אני שם את אצבעותיי פנימה החוצה מהר יותר ויותר, אני מיילל, אני רוצה להגיע לשם, אני כמעט שם, ואה! זה יותר מדי עשיר..

קח את הדפים שלי אחד אחרי השני קראו אותי עם הפה שלכם תלכו במורד עמוד השדרה שלי עם האצבעות שלכם תפתחו את העלים שלי נגעו בדפים שלי בחנו את הטקסטים שלי השתכרו מהסיפור שלי החזר לי את הספר האהוב עלי ואסור להפסיק עד הסוף קראו אותי חזק בעדינות בשקיעה עם אור היום אבל הקורא שלי, תמיד קראו אותי.

אני אוהב לכתוב ולקרוא שירים מכל הסוגים, אבל אלה הארוטיים משגעים אותי, הם גורמים לי לרצות לעשות הכל ולקיים יחסי מין עם ספרות, להתעורר ערום באותיות שלה ולתת למשמעות שלה לחדור אלי..

אני מתגעגע לסקס. כל ההיבטים שלה. כל כבודיי. סטיות היא הבנה. שים את הפנים שלך בתוך הנרתיק עם פה מלא אספירין ואצבע לא ידועה בתחת. עשר דקות לאחר מכן, אני יושב במונית כאילו זה כלום, רגליים חוצים, ידיים בחיק. ועדיין, המנעול המושלם על צווארי, והלשון שלו על צווארי והחום המתמיד של העור שלו ללא נקודות שערות, הם לעולם לא יוכלו להתעורר..

של בודדות לילה, המגן הרלדיקה שלך, פנים קצף שלך, זכוכית כהה של נטישה. בוא, או, אתה, זרעי הרס ושלמות, או, חיים. ולא הג'ונגל המוכר, לא המגע הלחות של הזרוע שלך עם הקשת של הים, לא הזרוע בין השדיים שלך אתה מציע לי, מלאכה או הגאולה האחרונה, כן קרבל מגלגל.

אני כותבת לך מכתבים כמו אהבה אמיתית. כדי שלא תשכח אותי, אני מרחתי עליהם ניחוח ואסרתי אותם עם האות הראשונה שלי. אני מדבר איתך ומדבר איתך על החיים והעתיד, על ללכת לראות את הים ביחד. אני מפרט את הבית שלנו לפניו: הדלת הכחולה הקטנה שלו, המרפסת הכחולה שלו, המרפסת שלו עם הפרחים, שולחן הארוחה, הריצוף עם שמו. איך נקרא לזה? אני לא יכול להפסיק לחשוב על זה. תגיד לי על בית ליד החוף. איך ביליתי כל כך הרבה זמן בלי לדעת לאן אני רוצה ללכת.

עד כאן, אהבה. הנה. תהום של תשוקתי שלי, כבולה ומשוחררת כעוגן בין הרפש שלו. הנה, חוקר נלהב של שמחות. אל תפחד, הגוף שלי, אדריכלות שקועה, עיר מדומיינת. לטעום נחמה קצרה, לגעת באורו, להתפעל מקווי המתאר שלו, לנצח. חושך בחשיכה, דג של צל, אין מבשר שמפלח את שתיקתך בשיר מתוק, בלתי נשכח, מתוק. אין מבשר. עצור, זוהר מכונף של שינה, הברקה של פחדנים.

מהר, בוא, קבל את עלי הכותרת האלה של ורדים, עלי כותרת כמו ירכיים של אפודים ללא דופי, רעלים. מי ייתן והפה שלי יעלה על גדותיו בחתיכות המשי שלו, חלקות וצפופות כמו שפתיים שמציצות מבין שיניי ודורשות את הנשיכה. השתנק בעצמך, התנשף הפגיון הגבוה שלך, ותן לנשיקה שלך להיות מבשר הפרחים. הזדרז, התיר את הסרטים, בדוק את השיפוע הקשה מאוד של השד ההדוק, הבט בו, גע בו ושפך את הרוק שלך על פסגותיו הנוקשות בזמן שאני מרגיש, ברגליי, את האיום שלך.

הרגע הכי מקסים של אחר הצהריים מאחורי הווילון הכתום המשובח. ועל השולחן הקטן יש תה וזר פרחים, ורדים כהים, ועל כס המשי הפסים, החצאית שלי מתפשטת, הרגל הפרובוקטיבית שלי יוצאת החוצה, אני מחכה שתתקרב לצווארי, מביטה במורד הצריח האפל של צווארי, חסום בכוונה. אני מחייכת ואצבעותיך מתחילות להיזהר במחשבה לאורך חצאיתי, הן מתעכבות במנהרות העמוקות של הקפלים ומטיילות דרך הכוכבים המגולגלים של הג'יפורה..

יופי הוא לא רק התכונה שמפתיעה אותנו במראה של אדם, אלא הוא נוכח בכל פרטים קטנים מסביבנו. יופיך החיצוני יכבש את העיניים, אבל היופי הפנימי שלך יכבש את הלב. "אני חושב שמה שנקרא יופי מתקיים רק בחיוך", ליאו טולסטוי

בין העקומות והצללים של יופיך אני לא אאבד, ושםך הברור מקרין אור אישי מאוד על הגוף שלך, אשר הוא באהבתי ומחוץ לרדיוס הסודי הקסום שלה..

“מעט דברים נדרשים כדי לגרום לאדם החוכם להיות מאושר, אך שום דבר לא מספק את המטומטם; זו הסיבה לכך שחלק גדול מהאנושות הוא אומלל" ו"הטוב הראשון אחרי בריאות הוא שלום פנימי. "בוא נבין אחד את השני, נקבל אחד את השני ונסלח אחד לשני. ההחלטה היא שלנו.. בוא נתרכז בהכרת תודה כי תמיד יש משהו להודות עליו, אנחנו רק צריכים ללמוד להעריך את הדברים שאנחנו לוקחים כמובן מאליו.. יש שחושבים שהיות אסירת תודה זה מילה נרדפת לחולשה.. On the contrary: זה סימן של גדולה וכוח..

השלום הוא משהו חסר ערך. שלום פנימי הוא תחושה של רגיעה שבה אנחנו מפסיקים להילחם במחשבות שליליות ומפרעות ורגשות. זהו מצב בו אנו מרחיקים את עצמנו מבחינה נפשית ורגשית מבעיות וקונפליקטים יומיומיים. בואו נתת ללא ציפייה לקבל משהו בתמורה ובוא נגלה מחדש את ההנאה שמהלך הנתינה משמעו. בוא נלמד לחיות בהווה באופן מלא, נעזוב כמה מחשבות ונתרכז בניתוק מדברים ואנשים..

בלילות חשוכים, אני ממציא אותך כרצוני, אנחנו נאבדים בנחישות מרחוק. אני מדמיין את ידיך חוקר את גופי, מחפש את החום אני תלויים בכל שורה. שפתיי, צמא לנשיקות הבוערות שלך, נצמדות לקולך שמגיע בלא קשר. התשוקה מעוררת, ללא קשר למרחק, הגוף שלנו מאוחד על ידי אותו ריח. הירח, עד לפגישותינו הסודיות, לוחש הבטחות לרוח באוזנינו.. התשוקה מקיפת אותנו מבלי להכיר אחד את השני היטב, ולמרות שאלפי קילומטרים מפרידים בינינו, אני מרגישה אותך קרוב.

מגע אסור, מגע חמקמק, אנחנו צוללים לתוך ים של תשוקה. בין נשימה ולחש, האהבה שלנו הופכת לשירה של הוולווה. זכור להתאים את השירים האלה לסגנון האישי שלך ולמערכת היחסים שיש לך עם בן הזוג שלך. אתה יכול לשחק עם מילים ומטאפורות כדי להביע את הרצונות שלך בדרך חושנית וארוטומית..

בכל פסוק, אני לוחש באוזנייך, הבטחות מתוקות של הנאה ותשוקה. אני מחבר את הנשמות שלנו בנאום, מקשר את הגופים שלנו באופוריה. אני המשורר של הרצונות החבויים שלך, המאהב שמעורר את הניחוחות שלך. המילים שלי, כמו מגע, מבוגרים, לקחת אותך לעולם מלא אנחות. בהקשר של שירה ארוטית, הפסוקים שלי לא מכירים גבו&