MorganCourse

אחד הספרים האהובים עלי, הקומדיה האלוהית של דנטה אליגיירי, הוא שיר אפוקליפטי, סגנון ספרותי שכולל קריאה בפיוט של מעשי הגיבורים.. מעשי גבורה כאלה מהווים דוגמה למעלות, בין אם אמיתיות או מדומיינות.. טקסט זה מייצג אוסף של תרבות וידע מימי הביניים, הן מבחינה דתית והן מבחינה פילוסופית, מדעית ומוסרית.. במקור, השיר נקרא קומדיה, שם שסימן את היצירות עם סוף שמח, בניגוד למושג הקלאסי של טרגדיה.. כשג'ובאני בוקאצ'ו קיבל פקודה לכתוב על היצירה, הוא קרא לה "הקומדיה האלוהית" כדי להראות את מרכזיות הערכים הנוצריים.. דנטה, אלטר אגו של המשורר, הוא אבוד באמצע ג'ונגל אפל. עם שחר, הוא מגיע להר מואר, שם הוא מוקף על ידי שלושה חיות סמלים: נמר, אריה וזאב.. הנשמה של וירג'יל, המשורר הלטיני, הולכת לעזרתו ונותנת לו לדעת שבתו האהובה ביאטריס סמכה עליו לקחת אותו לדלתות גן העדן.. בשביל זה, הם חייבים קודם כל לעבור דרך גיהנום וצדיקים.. בחלקו הראשון של המסע, ורגיליוס מלווה את הנוסע דרך תשעה מעגלים גיהנומיים, שבהם דנטה רואה את הייסורים שסובלים החטאים.. בחלק השני, המשורר הנוסע מכיר את גן העדן, היכן שנשמות חטאות, אבל תורמות, מנקות את חטאיהם כדי לטפס לגן עדן. בחלק השלישי, דנטה מתקבל על ידי ביאטריס בדלתות גן עדן, מאז ורגיליוס יש את הכניסה האסורה על היותו פגאני. דנטה מכיר את השמים והוא עד לניצחון של הקדושים ולתהילה של העליון.. מואר ומוסתר על ידי התגלות, המשורר הנוסע חוזר לכדור הארץ ומחליט להעיד על מסעו בשיר לאזהרה ולייעוץ של האנושות.

החדר היה מואר על ידי אור נרות רך, יצירת צללים רוקדים על הקירות. היא, לבושה בצווארון שחור מפתה שהדגיש את העקומות שלה, נעה בחן כמעט היפנוטי.. העור שלה, בצבע אלבסטר, היה זוהר מעט תחת האור החשוך, מזמין לגעת בו ולחקור אותו.. הוא צפה בה מהצללים, מרגיש את לבו מאיץ עם כל צעד שהיא לוקחת. המתח באוויר היה מוחשי, כאילו כל נשימה משותפת הייתה טעונה בתשוקה.. כשהוא סוף סוף התקרב, המברשת של ידיו על העור החשוף שלה שלחה צמרמורת במורד עמוד השדרה שלה. השפתיים שלהם נפגשו בנשיקה עמוקה וטובה, מפגש של תשוקות שהבטיח יותר. היא נכנסה אליו, מאפשרת לאצבעותיו לשחק לאורך המותניים שלה, כשנשמתו מתמזגת עם שלה, יוצרת מלודיה של לחישות ונשיקות.. כל מגע היה הבטחה, הזמנה לחקור את הפינות החבויות ביותר של רצונותיו.. באותו רגע, העולם החיצוני נעלם, והפך רק להדהוד רחוק.. הם נתנו את עצמם אחד לשני, נותנים לאש התשוקה שלהם לבער, צורכים אותם בסערת הנאה וקשר שמטשטש את הגבולות בין רצון ומציאות..

וזה ללילות האלה שבהם אני בוגד כאן, זה נקרא נוקטורנו III: לילה אחד, כולו מלא בשמים, מלמולים ומוזיקת אללה, שבו הגחליליות הפנטסטיות נשרפו בצל הכלה והרטוב, לאט, לאט, נגדי כולי, אילמים וחיוורים כאילו תחושה של מרירות אינסופית עד שהרקע הסודי ביותר של סיביך יתערבב, על ידי השביל החוצה את המישור הפורח הולך והירח המלא דרך המרמזים, השמים האינסופיים והעמוקים מפיצים את אורו הלבן. והצל שלך, יפה ונמוך, והצל שלי.. כי קרני הירח הוקרנו על החולות העצבניים של השביל הם התאספו ביחד והיו אחד והיו צל אחד ארוך! הלילה לבד, הנשמה מלאה במרירות אינסופית וסבל של המוות שלך, מופרדת מעצמך על ידי הצל, על ידי זמן ומרחק, על ידי האינסוף השחור אליו קולנו לא מגיע, לבד וחיוור, על הדרך בה הוא צעד. והניבים של הכלבים אל הירח, הירח החיוור, והצ'ילידו של הצפרדעים נשמעו. הרגשתי קר.. זה היה הקור שהיה להם על חדר השינה שלך הלחי שלך והמרפקים שלך והידיים שלך אהבו בין הלבן הלבן. על דפי הלוויתו.. זה היה הקור של הקבר, זה היה הקור של המוות, זה היה הקור של כלום. והצל שלי.. בשל קרני הירח המקרינים הייתי לבד בתוך הערבה הבודדה.. והצלל הדק והזריז שלך, יפה ונמוך כמו בלילה החם של האביב המת, כמו בלילה מלא בושם, צרחות ומוזיקה של כנפיים, הוא התקרב וצעד איתה.. הו הצללים המחוברים! הו הצללים שמתכנסים יחד ומחפשים את השחורים ואת הדמעות בלילה!