MiaBernard

אני בת 36, ואפילו אם אנשים נוטים לומר שאני בתחילת הדרך, האמת היא שאני לא תמיד מרגישה כך.. לפעמים אני מרגישה שאני מתגעגעת למשהו.. חיתי מספיק זמן כדי לדעת שהחיים אף פעם לא מה שאתה מצפה להם, ולמדתי לקבל את זה.. לא תמיד היה לי ברור מה אני רוצה, ולעיתים קרובות אבדתי את עצמי בדרכים שלא הובילו אותי לשום מקום.. אני זוכר שהייתי בן 20 וחשבתי שבגיל 30 אהיה נשוי, עם ילדים, מוכשר, מאושר.. היום, כשאני מסתכלת אחורה, הרעיון הזה נראה לי כל כך זרה למציאות שלי, שזה גורם לי לחייך.. היו לי יחסים, חלקם טובים, חלקם פחות, ולמדתי לאהוב להיות רווקה, למרות שלפעמים אני מרגישה קצת בודדה.. העבודה שלי תפסה אותי בשנים האחרונות.. אני מעצב גרפי, וחיי מתמקדים בפרויקטים, תאריך סיום, ופגישה.. אני בונה קריירה שאני גאה בה, אבל היא גם השאיר לי מעט זמן לעצמי.. לפעמים אני תוהה אם אני אמצא אי פעם איזון בין התשוקות שלי לבין הרצונות האישיים שלי..

לפני כמה שבועות, חברה הזמינה אותי לארוחת ערב בביתה.. חשבתי שזה יהיה לילה שקט, משהו רגיל, אבל מסתבר שזה היה אחד הלילות האלה שמשנים אותך מבלי שתדע.. פגשתי גבר.. הוא לא היה מה שאני בדרך כלל קורא לו "הבחור שלי", אבל היה משהו בו שגרם לי לרצות לדבר יותר.. השיחה שלהם הייתה מסקרנת, איזון מושלם בין רצינות וקלילות, בין עומק והומור.. אני לא יכולה לומר שאני האמנתי באהבה, אבל משהו בתוך עצמי אמר לי שאני צריכה להקשיב לעצמי.. ואני עשיתי את זה.. באותו לילה, נשארו ערים עד מאוחר כדי לדבר. לא היו הבטחות, לא היה תאריך בטווח הראייה, אבל היה קשר שלא ידעתי עליו מזה זמן רב.. חשבתי על זה הרבה.. החיים שלי היו נוחים בלבד, אבל אני גם מבין שהימנעתי מלפתוח את עצמי לאפשרויות חדשות.. למה אני מפחד לנסות את מזלי במשהו שיכול להיות נפלא? גיל, ניסיון, ציפיות... כל זה לימד אותי להגן על עצמי, להיות זהיר.. אבל עכשיו, כשאני מסתכל לעתיד, אני מבין שזהירות זה גם להסתיר הרבה דברים.. ואולי מישהו. היום מצאתי את עצמי הולכת בעיר, ללא מטרה, אבל עם חיוך.. אני מוכן לתת לעצמי הזדמנות. אני לא יודע איך החיים שלי יראו בשנים הבאות, או אם ההחלטות שאני עושה היום יגיעו אותי למקום טוב יותר או גרוע יותר.. אבל אני יודעת שאני לא רוצה לחיות עם התחושה הזו של נטישה בגלל פחד או חוסר בטחון.. החיים אינם בטוח, אבל אולי זה הסוד. אני לא יכול להמשיך לחכות לרגע הנכון, כי הרגע הזה לעולם לא יגיע אם לא תעזו ליצור אותו.. והיום, בפעם הראשונה מזה זמן רב, אני מרגיש מוכן לראות מה עומד בפני..

תמיד חשבתי שבגיל 36, הכל יהיה ברור.. החיים, העבודה, היחסים שלי... הכל יסתדר כמו פאזל מושלם.. אבל המציאות לא כל כך פשוטה.. בגיל הזה, למדתי שאין דרך ישרה או תשובות קלות.. היו לי את העליות והירידות שלי, האהבות שלי, האכזבות שלי.. ולמרות שאנשים רואים אותי לעיתים קרובות כאישה בוגרת ובטוחה בעצמה, האמת היא שאני תמיד מוצאת את עצמי נאבקת עם הפחדים והרצונות שלי.. היום, כשאני מתכננת לפגישה חשובה בעבודה, משהו אומר לי שיש משהו אחר.. משהו בתוך עצמי ששתק זמן רב. אני חושב לעיתים קרובות ששגרה אכלה אותי, ששכחתי מה זה אומר להרגיש חי.. אני לא מדבר רק על האדרנלין של העבודה או התרגשות של שיחה אינטנסיבית.. אני מדבר על משהו עמוק יותר, משהו שיש לו קשר לתשוקה, עם הניצוץ הזה שגורם לך להרגיש בלתי מנוצח, שמזכיר לך מה זה אומר לחיות את ההווה ללא פחד.. לפני כמה ימים פגשתי מישהו.. הוא היה במסיבת רווקות שהלכתי אליה, משהו אקראי, אפילו לא ציפיתי לזה.. הוא לא היה סוג האדם שאפשר לחשוב שיש משהו רע איתו.. אבל כשהוא הסתכל עלי, הרגשתי חיבור מיידי, סוג של חשמל שעבר דרך הגוף שלי.. משהו במבטה פירק אותי, ולשנייה הרגשתי כאילו חיכיתי לרגע הזה, למרות שלא ידעתי מה צפוי לי.. שמו לוקאס.. הוא בן 40, אבל זה לא רק הגיל שלו שמושך אותי.. זה מה שהוא, הבטחה שקטה שהוא משחרר ללא מאמץ.. כשדיברנו, הרגשתי שאני יכול להיות עצמי, דבר שאני לא עושה לפעמים בקלות.. בעבודה, ביחסים, אפילו עם החברים שלי, אני תמיד קדימה, אני תמיד זה שצריך לשמור על הכל תחת שליטה.. אבל עם זה.. זה היה שונה.. זה היה כאילו, בפעם הראשונה מזה זמן רב, יכולתי להפסיק להיות האישה הזאת שתמיד יודעת מה לעשות ולהיכנע לעולם הלא ידוע..

מה שהחל כשיחה לא פורמלית הפך למשהו הרבה יותר אינטנסיבי.. המחוות הקטנות, החיוך השותף, המבטים שסיפרו יותר ממה שמילים יכולות להביע.. בסוף הלילה, שנינו היינו באותו פינה, רחוק מההמולה של המסיבה, מדברים בשקט.. — אתה רוצה ללכת למקום שקט יותר? "הוא שאל אותי, בקולו הרציני והבטוח, גורם לגל של חום לעלות בצווארי.. לא הייתה לי תשובה ברורה בראש, פשוט הרגשתי שזה מה שרציתי.. לפעמים החיים נותנים לך את הרגע הזה שאתה פשוט צריך לחיות, בלי לחשוב על זה יותר מדי.. אז, בלי לחשוב יותר מדי, אני הסכמתי.. הלכנו לדירה שלו.. אני לא יודע אם זה היה האלכוהול או הכימיה בינינו, אבל כשנכנסנו למרחב שלו, הכל השתנה.. המקום היה חשוך, אך אור רחוב חלש נדלק על החלון.. לא היה מרדף, לא ציפייה, רק התחושה של להיות נוכחים לגמרי אחד לשני.. הוא הזמין אותי לשבת על הספה, ובכך הוא עמד מולי, מביט בי במבט הזה שנראה כאילו הוא קורא אותי.. ואז, בלי לומר מילה, הוא התקרב.. המגע שלה היה עדין, אבל נחוש.. לא היינו צריכים לדבר, הרצון שחלקנו היה מספיק.. החשמל בינינו גדל עם כל נשיקה, כל מגע.. ואני..... פשוט הפסקתי להילחם בהרגשות שלי.. מה שהדחיתי כל כך הרבה זמן, מה שהחזקתי בתוך עצמי, יצא החוצה ללא שליטה.. סוף סוף עזבתי.. איתו, לא הרגשתי צורך להיות האישה המושלטת, האישה שתמיד מפחדת לאבד את עצמה.. כי עם זה, הרגשתי חופשי להיות מי שאני באמת.. כשבסופו של דבר נפלנו לשקט, עם הנשימה הקשה שלי והלב הפועם, הבנתי שלא רק חוויתי חיבור פיזי, אלא משהו הרבה יותר עמוק.. גיליתי מחדש חלק ממני שישן. החלק הזה שלא מפחד לחקור, שלא מפחד לרצות ולהיות נרצה.. באותו לילה, הכל השתנה בשבילי.. לא ידעתי אם זה היה רק ניסיון או אם באמת היה משהו יותר בינינו.. אבל בפעם הראשונה מזה שנים, הבנתי שאני לא צריך להבין הכל.. לא הייתי צריך לתכנן את העתיד, לא הייתי צריך לחיות לפי הציפיות של אחרים.. הייתי צריך לחיות את הרגע הנוכחי, ליהנות ממה שהרגע הזה מציע לי..