MelodyRosen

להרוס את המותניים שלי על גב ההר שלך לשבור את גבי, עם נשיקה נקייה קח אותי משם ולא לתת לי ללכת, אז אתה חוסם את כל השתיקות שלי מלא אותי איתך, מלא כל נקבובית בהתעקשות של הלשון שלך הפוך את הבדידות שלי, שבור אותה באצבעותיך, אלה שתופסות עכשיו את כל החללים שלי. תן לי מחסה מרעב בחלול זרועותיך שאני רוצה להיפטר מעצמי, היום, בהן.

אתה החלק שבי, בפער שגופנו אינו יכול לכסות, אם הוא מסתבך הוא חי יחד במסה של חיבוקים הקמט האינסופי שנוצר בסדין עורנו, הווילון המפוזר שמרחף משוטט בין גניחות של חיה פצועה אור השעון המעורר שמבהב קורץ למוות האהוב, טיפת זיעה יחפה שדורכת על הרצפה, מתיישבת על רגליי ומתאדה אותו עץ מחושל באלבסטר מסוכר עם ריח קינמון ומנטה, תפס חלוד של טריקים ישנים, גרגיר אבק שמתערבב באלפי אורות צפים, חסר תנועה בכובד של השתקפות קלושה הציור התלוי על ראש המיטה; תליית צבעונים חבוקה וזוחלנית הפינה בסדק חלון הוויטראז'ים שפולטת תנודות משתנות של אור: אופלים לבנים שמתרסקים על הקיר המזרן הצר שזועק את קיומו הלא יציב, המנורה החשמלית שמקרינה צללים סיניים ועשב אספרטו אתה אותו חדר שבו, מרוכז בך

חלקיקים, האלכימיה של הגוף שלנו מתרחשת

אני חומדת את גופך, עורך הרך מחליק על גופי. העור שלך: מפה משוננת במלח תאוות בצע שהלשון פועמת בליטה שלי מפמפמת רגל בפנים: התעוררות טקסית של האינסטינקטים שלנו, רוק משותף, חד-פעמיות תאוות בצע ערוותך הפשוטה, ניוון הנשימות, מבטינו האבודים המחפשים זה את זה, צווארך הפתוח אלי, שבריריותה של אותה התעלות רגעית המעבירה אותנו אל גופו של האחר שבו אנו מתים, שוב, בחיים, במקום שבו אנו חיים לרגע, במוות