MartinaFiit

מרטינה.

מרטינה הייתה בחורה צעירה וחלומית שחיה בכפר קטן מוקף בהרים ונהרות צלולים.. מאז ילדותה, היא הרגישה קשר עמוק עם הטבע והיתה לה תשוקה חזקה לחקור את העולם מעבר לגבולות ביתה.. כל ערב, לאחר שסיימה את עבודות הבית, היא יוצאת ליער הסמוכה, שם שיר הציפורים והתחבטות הרוח בין העלים עטפו אותה בחיבוק של שקט..

ביתו, בית עץ קטן שנבנה על ידי סבו, היה מלא בזכרונות. הקירות היו מכוסים בתמונות של אבותיו, והאוויר היה תמיד מלא בריח רך של אורן וארובה בוערת. מרטינה הייתה נוהגת לשבת בפינה האהובה עליה, כיסא ישן ליד החלון, ולחלום על מקומות רחוקים, על ימים כחולים ומדבריות מוזהבים..

יום אחד, כשהיא חוקר חלק מהיער שהיא מעולם לא ביקרה בו, היא מגלה מפה עתיקה החבויה מתחת לסלע מכוסה בזחלים. הסרט מתאר את סיפורה של קבוצת ילדים קטנים, המגיעים למקום מסתורי, אך מלא בהרפתקאות, סיפורים ומסתורין. מרטינה הרגישה שזה הזמן שהיא חיכתה לו..

ביום שלאחר מכן, כאשר התאוששה מהתאונה, לא יכלה מריאן לישון. דמותו של הילד נראית בסרט, והיא מעוררת בו רגשות. היא הודיעה כי היא הולכת לבקר את אביה ביום ראשון, אך היא לא יכלה להגיע למקום. למרות שהיא הרגישה פחד קל, הסקרנות והרוח הרפתקאתית דחפו אותה קדימה..

בבוקר הוא התאושש מהפציעה. היא מילאה את תיק הרגליה בדברים החשובים ביותר: מים, כמה מנות קלות, כרטיסיות לכתוב בהן את מחשבותיה, וספר שהיה תמיד מקור השראה עבורה, מלא בסיפורים על נוסעים חסרי פחד. לפני שעזבה, היא הביטה לביתה בפעם האחרונה, כאילו היא מתכוונת להגיד שלום לילדותה ולקבל בברכה שלב חדש בחייה..

כאשר הגיע הזמן להתחיל את המסע, עזב מרטין את העיר. האוויר הנקי עטף אותה, ושיר הציפורים ליווה אותה בדרכה בדרכים מוכרות, אך כל צעד הוביל אותה רחוק יותר ממה שהיא הכירה. כשהיא ירדה אל ההרים, העצים נעשו גדולים יותר ובעלי עלים, והשקט של היער מילא אותה בשלום בלתי צפוי..

ככל שהיא התקדמה, מרטינה שמה לב שהנוף התחיל להשתנות. הסלעים היו תלולים יותר והדרך הייתה קשה יותר לנסיעה. עם זאת, החלטתו הייתה חזקה. היא זכרה סיפורים שקראה על נוסעים אחרים שהתמודדו עם אתגרים גדולים יותר, וזה עודד אותה להמשיך..

בדרך חזרה, הם מצאו מים זורמים. הוא נזכר בכך שהוא ישן על גבי עץ ומתעורר. כשהוא יושב על הסלע, הוא מתחיל לכתוב את הסיפורים שלו. המילים זרמו כמו מים זורמים, מתארות את מחשבותיה על הרפתקאות וחלומותיה לחקור את העולם..

כאשר מריאן יוצאת לטיול עם חברה, היא פוגשת בבחורה זר. הוא היה בעל זקן לבן, זקן ארוך ועיניים כחולות, אך נראה היה שהוא יודע את סודות היקום. הוא ראה אותה ממקום בטוח, וכשהיא התקרבה, הוא חיבק אותה חם..

""שלום, נסיך", אמרה הזקנה. אני מצפה למישהו כמוך. מריאן, ששאלה אותו מה קרה, אמרה לו שהוא ידע את זה. הזקן צחק בעדינות ואמר: "להרים יש דרכים משלו לתקשר ביניהם. ראיתי אותך בחלומות שלך.".

אך כאשר היא נראית קצת פחות יפה, מרטין מתחיל להתעניין בה. הסיפורים מתארים את סיפורי העם, את סיפורי העם הקדומים, את סיפורי העם החדש, את סיפורי העם החדש של העם היהודי. הוא אמר לה שאנשים שחיפשו עם הלב תמיד מצאו את מה שהם רצו..

מרטין חשב שהיא נראית כמו ילדה. Ils conversèrent pendant des heures, et avant de se dire au revoir, le vieil homme lui remit un petit amulette en forme de pierre polie. "קח אותו איתך", הוא אמר. "הוא ינחית אותך ברגעי הספק".

כאשר התפרסם הסיפור על רצח ורוניקה, התפרסמו מספר סיפורים נוספים על רצח ורוניקה. היו ימים של גשם עז שהפכו את הקרקע למזגנית ולילות קרים שהובילו אותה לבחון מחדש את החלטה זו. אבל כל אתגר הופך אותה לחזק יותר ויותר נחוש..

יום אחד, כשניסתה לטפס במדרון תלול, החליקה ונפלה. במקום לקונן, היא הסתכלה סביב וראתה פרחי בר צומחים בסלע. זו הייתה תזכורת לכך שגם בנסיבות הקשות ביותר, יופי יכול לפרוח. היא קמה, ניערה את האבק והמשיכה בדרכה, מרגישה מחוברת יותר לטבע ולעצמה.

בעודו מתקדם, הוא מבין שהמסע לא היה רק מסע פיזי, אלא גם מסע פנימי. כל צעד הביא אותו קרוב יותר למקורו, לחלומותיו ולרצונותיו העמוקים ביותר..

לאחר שבועיים של נסיעה, הגיעה מרטינה למקום שבו כתוב על המפה "האוצר". בעבר הייתה זו מערה קטנה, שבה נבנתה כנסייה עתיקה. הכניסה הייתה חשוכה ומסתורי, אבל מרטינה הרגישה כוח בלתי ניתן לעצירה שעודד אותה להיכנס..

בתוך המערה היא מצאה כתובות על הקירות, סיפורים של נוסעים שעשו את דרכם במערה לפניה. בחלקו התחתון של העץ היה פתח קטן ששימש לניקוי. עם ידיים רועדות היא פתחה אותו וגילתה את תוכנו: זה לא היה זהב או תכשיטים, אלא יומן מלא בסיפורים על הרפתקאות, חלומות ולקיחות..

מרטינה הבינה שהאוצר האמיתי אינו עושר חומרי, אלא ידע, ניסיון וקשר עם אחרים. היא ישבה על רצפת המערה, וקראה את הסיפורים של אלה ששיתפו אותה באהבת הרפתקאות. היא בכתה בשמחה כשהיא הבינה שהיא הולכת באותה דרך.

לאחר ששב לביתו, כאשר ראה את משפחתו שוב, החליט אנטוניו לחזור לעיר ולחיות בה. עם תיק היד שלה, עטופה בחולצה כחולה, והיד שלה על הכתף, היא יוצאת לדרך. היא כתבה את הספר בזמן שהיא ניסתה להבין את העולם ומה היא חושבת עליו. היא הבינה שכל רגע, טוב או רע, היה חלק מהמסע שלה..

כשהגיע לביתו, סביבתו המשפחתית הכיר אותו היטב. מרטין לא היה מרוצה מכך. היא גדלה לא רק מבחינה גופנית, אלא גם מבחינה רגשית. היא ידעה שהעולם היה רחב ומלא בהזדמנויות, והיא הייתה מוכנה להתמודד עם כל אתגר שהיה מופיע בפניה..

ניסיון זה, יחד עם ניסיונו במחנות הריכוז, עוררו בו רצון להמשיך ולחקור את העולם. כתוצאה מכך, הוא נאלץ להתמודד עם ההרפתקאות החדשות. עם היומן בידיה, היא התחילה לתכנן את המסע הבא שלה, אחד שייקח אותה לארצות רחוקות..

מרטינה ידעה שהחיים שלה יהיו סדרה של חקר, מפגש ולמידה. כל הרפתקאה תביא אותה קרוב יותר אל מהותה, ובכל צעד, היא תשאיר את חותמה על העולם ועל ליבה..

מרטינה למדה שהעושר האמיתי טמון בחוויה, בקשרים שנוצרים עם אחרים וביופי של הליכה בעקבות החלומות שלנו. המסע שלו היה רק ההתחלה של חיים של הרפתקאות..