LunaTtorres

הלילה נושם לאט, כאילו הוא חש את צעדיך מתקרבים. החושך הופך לשותף, והעור שלי מצפה לנוכחותך כפי שהאדמה מצפה לגשם. הקירבה שלך מעוררת את האוויר, הקול שלך, נמוך וקרוב, נמס לתוך המחשבות שלי, מתמזג עם הקצב שמושך אותי אליך. כאן, אין שעונים - רק דופק משותף, המוזיקה השקטה של נשימתנו, והרגע ההוא שבו הפיתוי מפסיק להיות הבטחה והופך לאמת..

היין בכוס שלך רועד כשאתה מסתכל עליי ככה - כאילו השפתיים שלי היו סוד ואת, הסודנית המושלמת. אנחנו מדברים על הכל, אנחנו צוחקים על הכל, אך מתחת לפני השטח שפה אחרת מתחילה להיווצר. אתה לוקח לגימה, האדום של היין מהדהד את החום של הפה שלך, והמרחק בינינו נמס לאט, עד שהאוויר מרגיש דליל מדי למילים

אתה מתקרב, והאוויר משתנה. זה לא בושם - זה החום שמקיף אותך, העקבות שנשארות באוויר זמן רב אחרי שאתה נעלם. היד שלך מלטפת את שלי במקרה, והעולם הופך לקטן יותר, מופחת לרגע ההכרה הזה. השיחה ממשיכה, אבל אני שומע רק את הרעד השקט של קולך, הקול שפותר כל קשר בתוך. כשאת עוזבת, האוויר עדיין שורף בעדינות, ואני מוצאת את עצמי מחפשת אותך בכל צל, בכל פינה של המחשבה שלי..

העיניים שלנו משחקות משחק שקט, מזיזות חלקים בלתי נראים שמושכים אותנו קרוב יותר ללא בריחה. הצחוק שלך שובר את ההגנות שלי, הקירבה שלך מרגישה כמו לחישה על קצה המגע. עדיין אין נשיקה, רק החום העולה הזה, הדופק הזה בין פעימות הלב, הדחיפות הזאת שהופכת את העולם לרעש רקע. וכאשר, לבסוף, השפתיים שלך מוצאות את שלי, זו אינה נשיקה - זהו חותמו האחרון של הסכם שנכתב מהמבט הראשון.

השמש הלכה, אבל הצל שלך נשאר, מצוי עלי כמו זיכרון בלתי נראה. אני זוכר את הדרך הנוכחות שלך מיפו את עצמו דרך המחשבות שלי, איך המבט שלך השאיר ניצוצות שקט מתחת לעור שלי. אני עוצם את עיניי וחוזר לשם - לא דרך רעש, אלא דרך הדממה הבוערת שהשארת בין צלעותיי. במראה אני לא רואה את עצמי, אלא את ההדהוד של עיניך, הקו הזה שמזכיר לי שהייתי שלך - ושוב אהיה.