LucileFoster

תחת שמיים של כוכבים, בפינה של הלילה, שמך מופיע, ויקטוריה, כמו לחישה של נוסטלגיה, את המוזה והקסם, סחרחורת בנפש, עם השפתיים העבות האלה המזמינות לתשוקה.. עינייך, שני שומרונים, ירוקים כמו תקווה, הן מובילות את המבט אל תוך תעלת התשוקה, הן מראות בחושך, הן מנצנצות במרחק, ובבהירות המסתורית שלה אני מוצא את הגורל.. ויקטוריה, את תעלומה, בין טעם לאש, אישה חכמה שמחזיקה בסודות בוערים, בנשמתך, טעם ומשחק מתקיימים ביחד, שם תאווה מסתתרת במחשבות רדומות.. יופיך הוא רשת שממשיכה את הפיתוי, ובכל מעשה עדין, בכל צחוק אמת, התמים מתערבב עם נגיעת הפרובוקציה, אתה הפרח שמאיר ובאותו זמן מרגיע את החיה.. שפתיך, ויקטוריה, הן שיר ללא מילים, סיפור המספר את האסור והמסתורי, הן השער לחלומות ולילות קסומים, היכן שהזמן עוצר והעולם הוא תפילה שלך.. אני חושב עליך ואני מאבד את עצמי בדואליות הזו שאתה, האישה שמשגת את השיפוט שלה ומצליחה לעבור אותו באותו הזמן, ישות שמפריעה ובאותו הזמן מעדיפה, את השקט של האהבה, את הלחישות של "אולי". ». ויקטוריה, שמך נדמה לי, את המיזוג המושלם של הנשגב והאדום, אנחה עמוקה, תשוקה ללא חרטה, את הגורל שלוקח אותי לגן עדן..

תחת שמיים של כוכבים, ברחצה של הלילה, להגדיל את המספר שלך, ויקטוריה, כמו לחישת תשוקה, אתה מוזה וקסם, ספירלה בראש, עם שפתנו אנו מזמינים אותך לעשות את זה. עינייך, ארדיותיך, ירוקות כמו תקווה, הן מובילות את המבט אל עבר תעלת התשוקה, אור הפנים שלהן בחושך, מאות במרחק, והבהירות המסתורית שלך אני מוצא חורבן. ויקטוריה, את תעלומה, בין היגיון לאש, אישה צעירה שמשמר את סודותיה הבוערים, בנשמתך חיה בריאות הנפש והמשחק, שם התשוקה נמוכה למחשבות סמויות. יופיך הוא קישור שמגלה פיתויים, ובכל מחווה רכה, בכל צחוק כנה, התמים מעורבב עם נגיעת פרובוקציה, אתה הפרח שמאיר ובאותו זמן מרגיע את החיה. השפתיים שלך, ויקטוריה, הן שיר ללא מילים, סיפור שמספר את האסור והחבוי, השער שלך לחלומות ולילות קסומים, היכן שהזמן חוגג והעולם הוא התפילה שלך.. אני חושב עליך ואני נכנס לתוך הדואליות שאתה, באישה שמחזיקה את המיץ והוא זורם בו זמנית, יצור שמפריע ובאותו זמן מעדיף, את השקט של האהבה, את הלחישות של "אולי"”. ויקטוריה, המספר שלך נדמה לי, את ההיתוך המושלם של הנשגב והאדום, חשד עמוק, תשוקה ללא חרטה, את הגורל שהעלה אותי לשמיים..

לוסי, דואליות פורחת בך, כמו שיח ורדים שנפל לשקט בלילה, השפתיים העבות שלך, להבות בחשיכה, הם מעוררים אנחות, חלומות בחופש. עינייך, שני ארדונים שחושפים את הנשמה, ירוקים כמו מטע שהופרח בגשם, בעומקם היגיון אבד, והתשוקה מתעוררת בכל פעימות לב, בכל הזדמנות.. נבון אתה, באור היום, עם מוח ברור, המילה המדויקת, כמו מגדלור שמנחה בסערה, אבל כשהלילה יורד, הסופה מתעוררת. מושכת, עם תשוקה כבדה, כמו נהר שמחכה לשיטפון, בידיים שלך, האש והשקט, אתה גן עדן וגיהנום בנשמה אחת.. צחוקך, הדהד של תשוקה סמוי, שרץ דרך הגופים במקצב עדין, ניצחון, בך נמצא שלום ועינויים, הסיבה והרגשה הכי נלהבת. בנוכחותך, העולם עוצר, הירח צופה בך, והוא מקנא, על התערובת הזו של מתוקה ואש, שמאיר לבבות ללא שום תפילה. ויקטוריה, את המוזה, את האמנות, עבודת האלוהים בכל חלק, התעלומה חבויה בעינייך, של אהבה אסורה, של הנאה נצחית. תחת הירח, תחת השמש העולה, הדמויות שלך זוהרות, תמיד מרשימות, ויקטוריה, שם של מלכה, של אלת, בליבה שלך, התשוקה היא יפה.. ובשקט, כשהלילה נופל, שמך לוחש ברוח, והתשוקה לא פוסקת, ובכן, ויקטוריה, את התשוקה, של לב שאבד בשמיים שלך.

הו אישה שחורת עיניים, בעלת עור קרמל, חלומותייך הם נהרות הזורמים בשמים. אתם מזמינים אותנו לחלום על לילות אסורים, לחיות את הרגע, לשכוח את הפצעים. אתה מוזה, אתה קסם, אתה שיר, סימפוניה שמעוררת את הלב. אתם יותר מגוף, יותר מפנים, אתם יקום שתמיד מושך. וגם אם העולם ייכנע ליופי שלך, השמחה האמיתית שלך היא הכוח שלך.

נשים, אש ותשוקה, היצירה נמצאת בלבכם. אך בסופו של דבר, הן הן האהובות ביותר על אורנה, והן האהובות ביותר על אורנה. כי האמנות, החיים וההיסטוריה מתגוררים בך, כי בעורך ובעיניים שלך, התהילה מתגוררת..

כאשר הרוח זורמת, העננים זורמים, כאשר הרוח זורמת, העננים זורמים, כאשר הרוח זורמת, העננים זורמים..

זה אש ומים, סערה ורוגע, זו שירה חיה שמבעירה את הנפש. רקדו בלילה, הצל שלכם הוא אמנות, קצב גופו, שפה נפרדת. הצחוק שלו, הבזק של ברק שמפלח את החושך, הוא הניצוץ שמצית את כל המציאות.

למרות דמותו העגומה, הוא בעל רוח עזת חמלה רבה. ילדה יפהפייה, חזקה וחזקה, שמחזיקה בידיה את הטבעת, אך היא חסרת יכולת להחזיק אותה. היא נושאת את החום של האדמה על עוריה, את טעמה של הקפה ואת המתוק של הדבש. השמש והירח מתכנסים במקורם, בנשמתם מתעוררות תרבויות העולם..

בשיר "השמש זורחת" שירתו של שמעון בן ארי, שכתבה את השיר, מתארת את שירתו של שמעון בן ארי כשיר אהבה, שיר אהבה מלא אהבה, שיר אהבה מלא אהבה. עיניו, שני תהומים שחורים עמוקים, מדברים ללא מילים, מספרים אלף עולמות..

בספר זה, דמויותיו של אור הן דמויות דמויות, דמויות דמויות, דמויות דמויות, דמויות דמויות. צבעו של העץ אדום, צבעו של העץ אדום, צבעו של העץ אדום, צבעו של העץ אדום, צבעו של העץ אדום, צבעו של העץ אדום. כל מילה שהוא אומר, כל קסם שהוא משתמש בו, קולו הביישן והיפה, מלודיית אפריל. האוויר נעצר, האדמה נאנחת, כשהדמות שלה ברוח חוזרת על עצמה. גוף מושלם, פסל אלוהי, יצירת מופת של יד האלוהים..