LioraJenkins

העונג הטוב ביותר הוא אלגנטי מלפנים ומצחני מאחור.

אני אוהבת להרגיש שאני מגיעה לשמיים בכל פעם שאנחנו מדברים, להרגיש רגש עצום ורגש כאשר אנחנו חוצים מבטים ומילים, להרגיש שאתה אוהב אותי.

כדי ליהנות מהחיים חשוב ללכת יד ביד עם תשוקה וזוהרות..

אני אוהבת להיות הילדה הרעה שלך, ואהוב אותך כל כך, שתסתכל עליי ותפשט אותי ותעשה אותי שלך..

ברוכים הבאים לגן עדן המפלא שלי.

תגידי לי כמה את אוהבת את הגוף הסנסטי והמרתק שלי. מה המשאלה שלך? אני רוצה לדעת איך אני יכול לעזור לך, מותק.

שמי ליורה, ילדה מעניינת, אני מצחיקה, אלגנטית, מסובכת ומרגשת. אני אוהבת גבר רומנטי ורציני שיכול לנהל שיחה טובה על נושאים רבים. אני אוהב את התרבות הצרפתית ואני אוהב לטייל בעולם.

ברחובות העיר הרועשים, שם אורות הניאון בוהקים כמו כוכבים עירוניים, חיה איזבלה, אמן צעיר עם רוח חופשית. אבל חייו השתנו באופן דרמטי ביום בו הוא פגש את אלכסנדר.. אלכסנדר היה איש מסתורי עם עיניים עמוקות שנראו כאילו הם מכילים סודות בלתי נפשמים.. עבדתי בחנות ספרים ישנה, מוקף בספרים שרק לוחשים סיפורים שכחו.. מהרגע שאזבלה נכנסה לחנות, לבה פועם מהר יותר.. האובססיה של איזבלה החלה כמו ניצוץ, אבל במהרה הפכה לשריפה בלתי נשלטת.. היא התחילה להטייל בחנות הספרים, קונה ספרים שהיא לעולם לא תקרא רק כדי שיהיה לה תירוץ לראות את אלכסנדר.. הוא בילה שעות בדיקת הדפים, אבל תשומת הלב שלו הייתה תמיד מחולקת בין המילים המודפסות לבין הנוכחות המגנטית של אלכסנדר.. עם הזמן, איזבלה החליטה שהגיע הזמן להודות ברגשותיה.. בערב גשום, עם הצליל העדין של טיפות המפלים על הגלגלים, איזבלה החזיקה את אומץ לבה והודתה את אהבתה.. אלכסנדר הביט בה בהפתעה, אבל עיניה גם הראו חיבור עמוק יותר.. למרות שהתחילה היה רגיש, אלכסנדר לא יכל לעמוד בפני הקסם החריף של איזבלה.. הם צללו יחד במערבולת רגשות, וגיליו כי נשמותיהם היו משולבות בדרכים שמעולם לא דמיינו.. איזבלה הפסיקה להתאכזב והתחילה להתאהב באמת.. יחד הם חקרו את רחובות העיר, חלקו צחוק ודמעות, ויצרו סיפור אהבה משלהם.. איזבלה למדה שההשתכרות המוקדמת הייתה רק הקדמה למשהו הרבה יותר עמוק ומשמעותי: אהבה שגדלה עם הזמן,.

תחת אור המנרות העדין, אנה ומארק נפגשו בפינה מוסתרת של העיר, שם המחשוש של הלילה התערבב עם הנאנחות שלהם. העיר ישנה, אבל הם היו ערים למתקפה שרק החושך המשותף יכול להציע.. הם הסתכלו אחד על השני, שתי נשמות שהכירו זה את זה בחושך.. ידיהם נפגשו כמו מגנטים, מושכים את עצמם בכוח מגנטי בלתי ניתן לעמוד בפניו.. כל מגע היה שיר שנכתב על העור, וכל מבט, הבטחה שחשש בשקט הלילה.. הם הלכו יחד בסמטה צר, לחקור שטחים לא ידועים שרק הרצון יכול למפות.. הם הלכו לאיבוד במבוך של תשוקה, שם סודות היו משותפים בנשיקות ובהקפיאות.. העיר הפכה לבמה לריקוד האינטימי שלהם,. מתחת לשמיים המנופפים בכוכבים, הם מצאו פינה אינטימית יותר, רחוק מבהיות סקרניות.. שם, בין לחישות וצחוק עדין, הם כתבו את סיפורם בשפת העור והרגשות המשותפים.. הלילה הזה הפך לפרק בלתי נשכח בספר חייהם, שבו החושנות נצוותה עם שותפות של שתי נשמות שנפגשו בחושך, ויצרו שיר ייחודי שרק הן יכלו להבין..

בחושך של הלילה, גופנו מתערבבים, ריקוד של עור ואנחות, שיר שרק אנחנו מתפללים..

שפתיך, שיר בפה שלי, כל חיבוב, שיר בוער, אנחנו מגלים סודות בחושך, כמו שירים שמעולם לא נכתבו..

באלכימיה של חיבוקים שלנו, רצונות ושיחות מתערבבות, אנחנו שני מאוהבים אבודים, בשיר האהבה הנצחי.

"חושנות, נהר של תשוקה שזורם בין שתי נשמות. על העור, שירה שנכתבה עם עט החושים. גופם, בדים שמספרים סיפורים אסורים בחושך. המבט, הלחישה האינטמית, שבה הקסם מתערבב עם ההרהורים, ומגלה בכל פגישה את הפואזיה הקדושה של ההסגרה."

בקישור של גופים, השירה מתעוררת. כל חיבוב, שיר בוער, כל מבט, פרק של מסתורין משותף. במשחק החושים, אנו מגלים את אמנות האהבה, שבה העור הוא הטפט והקסטזה, העט שכותב את הסיפור הארוטואי שלנו..

על צבע האינטימיות, הם צובעים את מפגשיםיהם בצבעי תשוקה..

כל מבט, צבע של תשוקה, כל חיבוב, קצה שירה על העור..

כך, על בד הלילה, הם כותבים פרקים סודיים, שבו אמנות האהבה מתגלות בהקשר העמוק של חושים שלהם.

גופם מתלבט, מרקם שירה בכל מגע. העור, עותק בו כתוב סיפור על המפגשים האסורים שלהם. בשקט, הם מגלים שארוטיקה היא מסע אינטימי, שבו הרצון הוא הדיו שכותב פסוקים נצחיים.

על גבעות סנטוריני, שם השמש מציירת את השמיים בצבעים חמים והים האגאי שר את שירו, נולדה רומן בין אלני, עוסקת ביין נלהבת, וניקוס, סייר עם עיניים שמשקפות את שטחי האוקיינוס. הסיפור שלה התחיל בין כרמים ומבני-בית, שם אליני הראתה לניקוס את האמנות של יצירת יין. יחד הם חקרו את הפינות הסודיות של האי, וחלקו צחוק בזמן שהריח של הים והגפנים התערבב באוויר. כל ערב נהפך לרקוד של צללים וצבעים באויה, שם הם נפגשו כדי לצפות בתצוגת השמיים. בלילות מפורקים, הם ניסו לשוט בסירה מתחת לשמיים היווניים, הגלים לוחשים סודות שרק מאוהבים יכולים להבין.. על החוף החול השחור, ניקוס הציע לאלני לבנות את מקלטה שלה, בית לבן שיקום על צוקלי הרים.. יחד, הם עיצבו כל פינה, מילאו אותה בפרטים שסיפרו את סיפורם.. החתונה הייתה חגיגה שבה המוזיקה היוונית והריח של הפרחים התמזגו לחוויה חושית ייחודית.. חייו הפכו לסימפוניה של הרפתקאות: החל מחקר חורבות עתיקות ועד צלילה במים הבהירים של המפרץ המסתתר.. עם כל נסיעה, הם גילו שכבות חדשות של מערכת היחסים שלהם, מחזקת את הקשרים שחיברו אותם.. בחורף, כשהאי שקע בשקט, הם מצאו את היופי בהרגעה.. מול האח, הם שיתפו חלומות ובנו טירות של תוכניות עתידיות. הם למדו שאהבה, כמו יין טוב, משתפרת עם הזמן, מתבגרת ועשירה עם כל חוויה משותפת. החיים הובילו אותם אל תוך סופות, אבל אהבתם הייתה המנורה שהובילה אותם דרך המים הסוערים.. בערב יום הנישואין, הם חידשו את נדריהם על אותו החוף שבו הסיפור שלהם התחיל,. כך, על האי שבו האלים התאהבו, אלני וניקוס ציוחו את האפיו האהבה שלהם, סיפור נצחי שידוע על הגלים ובגינות סנטוריני,.

אתם אוהבים את צבע השיער החדש שלי?

על שעון הזמן, רגעים שלנו מתערבבים, כמו שתי נשמות שרוקדות, נצח מחבק. כל מבט, פרק בספר התשוקה, שבו אהבה כותבת עם דיו של מסירות. בסימפוניה של דופקנו, היקום שקט, ואהבה מצלצל כמו מנגינה שלא מתפוגגת לעולם. רגעים משותפים, כמו כוכבים בשמי הלילה, מציירים בד נצחי, אהבתנו, טהורה ועמוקה..

שחר של חלום

באופק מתעוררת השמש החגיגית, מציירת בשממה עם מברשות זהב בשמה. הברקים הראשונים מלטפים את האדמה בעדינות, כמו לחישה אלוהית שמרפאת הכל. הזריחה מפרישה את צבעיה, מרכיבה חלומות ותקוות בפרחים רבים. העולם מתעורר על בד של קסם טהור, שיר חזותי שממרר בעדינותו היפה.

בגן של רוביס פורח, פרח אחד עומד, שערה אדומה שלו אור. אדומה, השיער שלך הוא אש נוזלית, להבות של תשוקה שמקיפות בלבבות. על כל חוט, אור זורם, מרקם סיפורים של אהבה כמו להבות רוקדות. לילה מופת עדים לשירה שלך, בד בוער מצייר רומנטיקה בכל קו..

היה חם מאוד באותו לילה בבר של טוני.. אני אפילו לא חושב על זיון.. רק לשתות בירה קרה.. טוני שם לנו זוג בשבילי ולמייק האינדיאני, ומייק לקח את הכסף.. נתתי לו לשלם על הסיבוב הראשון.. טוני זרק אותו לקופסת הקופה, משועמם, והביט מסביב.. היו חמישה או שישה אחרים מסתכלים על הבירות שלהם.. אידיוטים.. אז טוני ישב איתנו.. —¿מה קורה, טוני? שאלתי.. —"זה חרא", אמר טוני.. —אין שום דבר חדש.. —"אלוהים", אמר טוני.. —"אוי, חרא", אמר מייק האינדיאני.. אנחנו שותים את הבירות.. —¿מה דעתך על הירח? שאלתי את טוני.. —"אלוהים", אמר טוני.. —"כן, אמר מייק האינדיאני, מה שהוא קמח על פני כדור הארץ הוא קמח על הירח, מה עוד יש לו. —הם אומרים שאין חיים על מאדים.. —¿מה זה משנה? "שאל טוני.. —אוי, לעזאזל, אמרתי.—. שתי בירות נוספות.. טוני הביא אותם, ואז חזר לקופסה עם הכסף שלו.. הוא שמר אותו.. חזר. —חרא, חם.. הייתי רוצה להיות מת יותר מהאנשים הישנים.. —¿לאן אתה חושב שגברים הולכים כשהם מתים, טוני? מה זה משנה? אתה לא מאמין ברוח האדם? אלה סיפורים! מה דעתך על צ'ה, ג'ואן ארק, בילי הילד, וכל אלה? סיפורים, סיפורים. שתיתם את הבירות שלכם עם מחשבה על זה.. —אמרתי, "טוב, אני הולך להשתין".. הלכתי לשירותים, וכאן, כרגיל, היה פיטי הזנב.. הוצאתי אותה והתחלתי להשתין.. —איזה זין קטן יש לך, הוא אמר לי.. ——כשאני משתין וכשאני מתבונן כן. אבל אני מה שאתה קורא בחור גמיש.. כאשר מגיע הזמן, כל מילימטר מעכשיו הופך לשש.. —בנאדם, זה ממש טוב, אם אתה לא עובד עליי.. כי אני רואה שם לפחות 5 סנטימטרים.. —זה רק הקופסה.. —אני אתן לך דולר אם תיתן לי למצוץ לך.. —זה לא הרבה.. —זה יותר מהפופ.. אני בטוח שאין לך יותר מזה.. —לך תזדיין, פיטי.. —אתה תחזור כשלא יהיה לך כסף לבירה.. חזרתי לכיסא שלי.. —שתי בירות נוספות.. טוני עשה את הניתוח הרגיל.. הוא חזר אחר כך.. —חום, אני הולך להשתגע, הוא אמר.. —החום גורם לך להבין בדיוק מי אני האמיתי.. —¡תוריד את זה! אתה קורא לי משוגע? רובנו כן.. אבל זה נשאר בסוד.. —כן, כמובן, בהנחה שאתה צודק בשטויות האלה, תגיד לי, כמה אנשים שפויים יש בעולם? יש לך? כמה. —¿כמה? מכל המיליונים שקיים? כן.. כן. —טוב, אני אומר חמש או שש.. —¿חמש או שש? אמר מייק האינדיאני.—. ¡לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא. איך אתה יודע שאני משוגע? אמר טוני.—. ¿איך אנחנו יכולים לעבוד אם אנחנו משוגעים? ובכן, מאחר וכולנו משוגעים, יש רק מעטים שיוכלו לשלוט בנו, מעטים מדי, אז הם נותנים לנו להסתובב עם הטירוף שלנו.. כרגע, זה כל מה שהם יכולים לעשות.. פעם האמנתי שהבריאים ימצאו מקום לחיות בו בחלל החיצון בזמן שהם הורסים אותנו.. אבל עכשיו אני יודע שגם מטורפים שולטים בחלל.. —¿איך אתה יודע? כי הם כבר הניחו את הדגל האמריקאי על הירח.. —¿מה אם הרוסים היו מטילים דגל רוסי על הירח? זה יהיה אותו הדבר, אמרתי.. —¿אז אתה לא משוחד? "שאל טוני.. —אני לא פוגע בכל מיני סוגים של טירוף.. שקט. אנחנו עדיין שותים.. גם טוני; הוא התחיל להגיש לו ויסקי ומים.. הוא היה יכול; הוא היה הבעלים.. "היא חמה", אמר טוני.. —"כן, כן", אמר מייק האינדיאני.. טוני התחיל לדבר.. —"מה אם הייתי אומר לכם שמשהו ממש מטורף קורה עכשיו? "בטח", אמרתי.. —לא, לא, לא... ¡אני מתכוון כאן, בבר שלי! כן? כן.. משהו כל כך מטורף שלפעמים מפחיד אותי.. ——הסביר לי את זה, טוני, אמרתי, תמיד מוכן לשמוע את הסיפורים של אחרים.. טוני התקרב.. —אני מכיר בחור שעשה מכונת זיון.. לא את השטויות האלה במגזינים של הדורות.. הדברים האלה שאתה רואה במודעות.. בקבוקי מים חמים עם כוסות בשר בקר החלופיות, כל השטויות האלה.. הבחור הזה באמת הצליח.. הוא מדען גרמני, אנחנו תפסנו אותו, אני מתכוון הממשלה שלנו. לפני שהרוסים יכלו לתפוס אותו.. אל תספרו את זה.. —כמובן, גבר, אל תדאג... —פון ברשליץ. הממשלה ניסתה לגרום לו לעבוד בחלל.. לא היה מה לעשות.. הוא בחור מאוד חכם, אבל אין לו בראש אלא מכונת זיון.. אבל גם הוא רואה עצמו כאמן, לפעמים הוא אומר שהוא מיכאלאנג'ל... הם נתנו לו פנסיה של 500 דולר לחודש כדי שיוכל להישאר בחיים מספיק כדי שלא יגיע לבית משוגעים.. הם עקבו אחריו לזמן מה, ואז הם התעייפו או שכחו ממנו, אבל הם המשיכו לשלוח לו המחאות, ומדי פעם, פעם בחודש או משהו כזה, סוכן אחד היה הולך. אז הוא היה הולך ומסתובב עם התיבה האדומה הגדולה שלו עד שבסוף, ערב אחד, הוא מגיע לכאן ומתחיל לשתות.. הוא אומר לי שהוא רק איש זקן עייף, שהוא צריך מקום שקט באמת לעשות את הניסויים שלו. והסתירתי אותו כאן.. הרבה משוגעים באים לכאן, אתם יודעים.. —כן, אמרתי.. —ואז, חברים, הוא התחיל לשתות יותר ויותר,. היא עשתה אישה מכנית שיכולה לתת לגבר יותר הנאה מאשר כל אישה אמיתית בכל ההיסטוריה... בלי טמפקס, בלי שטויות, בלי ויכוחים.. —כל חיי חיפשתי אישה כזאת, אמרתי.. טוני צחק.. —מי לא?. חשבתי שהוא משוגע, כמובן, עד שאחת הערבים אחרי שסגרנו, עליתי איתו ולקחתי את מכונת הזיון מהתיק האדום.. —¿-מה? מה? זה היה כמו ללכת לגן עדן לפני מוות.. —תן לי לדמיין את השאר.. —דמיין. —וון ברשליץ ומכונת הזיונים שלו נמצאים כרגע למעלה, באותו בית.. —זה מה שטוני אמר.. —¿כמה? עשרים כרטיסים לכל ישיבה. —¿עשרים דולר על זיון במכונה? הבחור הזה התגבר על מה שיצר אותנו, מה שזה לא יהיה.. אתה תראה.. —פיט•