LeidaLala

טיולים עבורי אינם רשימה של "לבקר ב-50 מדינות". זו דרך לשאול את עצמי שאלות שאני לעולם לא הייתי עונה עליהן בכנות בבית.. למה אני מתעצבן כשאדם מגיע באיחור של עשר דקות בברלין, אבל מחייך כשאוטובוס בנפאל מגיע בשעתיים של איחור? למה בתרבות אחת חיבוקים הם דבר רגיל, אבל בתרבות אחרת הם כמעט אינטימיים? למה אני יכול ללכת שלושה ימים בלי לדבר עם אף אחד ולהרגיש מצוין, אבל ביום הרביעי מתחיל לבכות מבדידות בבית קפה הומה אדם? שאלות אלה לא עולות בטיפול (אף על פי שהן עולות שם מדי) - הן מגיעות אלי בתנועה, כשאתם עייפים, רעבים, אבודים, מאוהבים, מפחדים, או פשוט יושבים על גג בשעה 4 לפנות בוקר וצופים בעיר מתעוררת..
אני משתוקק לרגשות עזים. . לא אלה שמתבשלות בשקט במשך שנים, אלא אלה שמתפרצות ומשאירות צלקות.. שמחה שמכאבת את הלחיים.. עצב שגורם לך להפסיק לנשום.. תחושה של פליאה שגורמת לך לרצות לצעוק.. הפחד, ברגע שהוא חולף, מזכיר לך שאתה עדיין כאן ושיש לך את היכולת להמשיך הלאה.. אני לא בורח מהם. . אני רץ לעברם . לפעמים אני בוחר מסלולים שמפחידים אותי בכוונה: טיול רגלי לילי מעל מעבר הרים, נסיעה באוטו-סטופ במדינה לא מוכרת בלי לדעת את השפה, קפיצה ממצנח מעל קניון.. לא בשביל האדרנלין. ברגע הזה, אחרי הכל, כשאתם יושבים על סלע ומרגישים: "שׂרדתי את זה".. אני טיפלתי בזה. . אני חי."