HecateCorvin

הקט קורווין.

לפני 23 שנה, יש אנרגיה שלא ניתן להתעלם ממנה.. זוהי תערובת מושלמת בין חמצמצות לבין פיקארדי. הילדה הזו, שצוחקת בתמימות, בזמן שהיא כבר מדמיינת את כל הדברים שהיא יכולה לגרום לך.. תמיד אהבתי להרגיש חזקה עם הגוף שלי, לשחק עם המבטים, לרמוז בלי לומר יותר מדי ולתת לדמיון לעשות את השאר.. אם הדוגמנית שלך ב-OnlyFans היא לא היחידה שמציגה תמונות, את יוצרת פנטזיות, את מחברת ניסים על גבי מסך, והופכת כל לחישה למשהו בלתי נשכח.. אני אוהבת לבשל, להרפות את עצמי, להשתמש באיטיות כדי להעלות את העקומות שלי, ולחקור את הדרך הכי נועזת שלי.. אני פלרטטנית, מצחיקה, קצת שובבה ובטוחה מאוד במה שיש לי להציע.. כאן תמצאו רק תמונות. אתם תגלו חוויה אינטימית, קרובה ושיתופית.. אם אתה כאן, זה לא צירוף מקרים.. אתה תמיד מחפש משהו שונה. משהו אמיתי יותר, אינטנסיבי יותר, אישי יותר.. ברוך הבא לעולם שלי.. אני מבטיח שתרצי להישאר..

אני חושב עליך בדממה המתוקה של הלילה, כשהעולם שקט והעור שלי זוכר את שמך. את האנחה שלא ידעתי שאני זקוק לה, הניצוץ שמדליק את החורפים שלי, השקט שמרגיע את הסערות שלי.. כשאתה מסתכל עלי, משהו בתוכי פורח ללא אזהרה, כאילו עינייך יודעות בדיוק היכן לגעת בנשמתי.. אני לא יודע אם זה היה גורל או צירוף מקרים, אבל מאז שהגעת, הלב שלי פועם למוזיקה אחרת, איטית יותר. עמוק יותר. יותר כמוך.. אם לאהוב אותך זה סיכון, אני רוצה ללכת על זה ללא פחד, כי בידיים שלך, אפילו הבור הוא מקלט..

להיות מאוהב זה לגעת ביד קלה יותר. אנחנו נכנסים לעצמנו, אנחנו מרגישים טוב.. אנחנו רואים את העולם דרך עיניו.. קדינל הוא אדום.. השמיים כחולים. פתאום אנחנו יודעים שגם הוא יודע.. הוא לא כאן, אבל אנחנו יודעים שאנחנו נהנים מהחורף יחד, או מתוק של האביב.. היד שלה לוקחת את היד שלך, זה יותר מדי. יותר מדי לשאת.. אנחנו לא יכולים להסתכל לו בעיניים, כי הדופק שלנו לא צריך להגיד את הבלתי נאמר.. כשהוא סוגר דלת - הוא לא שם - אתה חופשי לחופש מפחיד. אנחנו החצי היפה של פצע זהב.. אתה זוכר ואתה רוצה את הפה שלה כדי לגעת בה, ללחש לה. כאשר הודאה היא מוות בטוח! אה, כאשר הביטוי היפנוטי, כדי לראות את עמוד הזהב להפוך לאפר.

אנחנו, זרים לאומץ, גורשים מהנאה, מתכרבלים בבדידות, עד שהאהבה תרד מהמקדש הקדוש שלה ותתגלגל לעינינו כדי לשחרר אותנו ולפתוח אותנו לחיים.. אהבה מגיעה, ובדרכה באה אקסטזה, זיכרונות ישנים של שמחה, סיפורים עתיקים של כאב.. ואם נעז, אהבה תקרע את שרשרות הפחד מנשמותינו.. בחום של אור האהבה, אנו מוותרים על הביישנות שלנו, אנו מעיזים להיות אמיצים. ופתאום אנחנו מבינים שאהבה עולה לנו את כל מה שאנחנו וכל מה שאנחנו יכולים להיות. זו אהבה..

זו אהבה.. אני אצטרך להתחבא או לברוח. קירות בית הכלא שלה עולה, כמו סיוט.. המסכה היפה השתנתה, אבל כמו תמיד, היא ייחודית.. למה יהיו לי הקסמים שלי: תרגול של אותיות, ידע מעורפל, למידה של מילים שהשכל מדבר עליהן? הצפון הקשוח שר על הימים והחרב, על חברות שקטה, על גלריות הספרייה, על דברים פשוטים, על הרגלים, על אהבת נעורי של אמא שלי, על הצל הצבאי של המתים שלי, על הלילה הנצחי, על טעם השינה? להיות איתך או לא להיות איתך, זו המידה של הזמן שלי. כבר הבקבוק נשבר על המזרקה, כבר האדם מתעורר לשירה של ציפור, כבר אלה המביטים דרך החלונות כהים, אבל הצל לא הביא שלום.. זה, אני יודע עכשיו, אהבה: החרדה וההקלה לשמוע את קולך, ההמתנה והזכרון, האימה לחיות עכשיו. זה אהבה עם מיתולוגיות, עם קסמים קטנים חסרי תועלת.. יש פינה שאני לא מעז לעבור. צבאות כבר מקיפים אותי, צבאות. ("הפסל הזה לא אמיתי, היא לא ראתה אותו". שם אשה בוגד בי.. אישה פוגעת בי מכל הכיוונים.