GraceTurnner

אני תמיד הייתי נוכחות זוהרת, או לפחות הם אומרים. בעיר שבה השגרה האפורה בלעה את הרגשות והפנים אבדו בין ההמון, הייתי נוהגת להתבלט כמו מגדלור באמצע הערפל. הצחוק שלי היה מדבק, המבט שלי ישיר ופתוח, והקול שלי, תערובת בין מלודיה ובטחון.. אני עובדת כמנהלת יחסי ציבור בסוכנות אירועים, אבל אני הרבה יותר מזה: אני הסיבה לכך שלקוחות חוזרים, הניצוץ שעושה כל אירוע מטוב לבלתי נשכח.. לדירה שלי במרכז יש תמיד חלונות פתוחים, צמחים בכל מקום, וריח קפה טרי שמתערבב עם הבושם הרך שאני לובשת בדרך כלל. אני הסוג של אדם שזוכר את השמות של השכנים ויודע איך להאיר את היום של מישהו עם מילה פשוטה או מחווה חמה. עם זאת, מעטים מאוד יודעים שהאור הבהיר הזה נוצר בתוך חושך..

נולדתי בעיירה קטנה בדרום, היכן שהציפיות היו צרות כמו רחובות סלעים. אמא שלי, אישה מתוקה אבל שברירית, הייתה התורן שלי והמורה הראשי שלי לאמפתיה.. אבי, מצד שני, היה דמות רחוקה, קשה ותובענית, שאהבתו הגיעה עם תנאים.. כילדה, גיליתי שהחיוך שלי יכול להרגיע את הרוח, שלמילים שלי יש את הכוח לשנות את מצב הרוח של חדר שלם.. למדתי לקרוא אנשים, לצפות את הרגשות והרצונות שלהם.. עם הזמן, היכולת הזאת הפכה לסוג של כוח-על שלקח אותי לכל מקום..

כשהגעתי לגיל שמונה עשרה, ידעתי שאני חייב לעזוב.. לא יכולתי לשמור על התאמה בתבניות שמעולם לא היו שייכות לי. ארזתי את הדברים שלי עם הלב פועם חזק, נישקתי את המצח של אמא שלי עם דמעות מוגבלות והלכתי על אוטובוס לעיר, עם לא יותר תוכנית מאשר לשרוד ולהפוך אותי למקום. החודשים הראשונים היו קשים.. חלקתי דירה עם שני זרים, עבדתי בבתי קפה וברים בזמן שלמדתי בלילה.. אבל אפילו אז, משהו בתוכי סירב לצאת החוצה. My energy opened doors: קיבלתי טיפים טובים יותר מכל אחד אחר, לקוחות שחזרו רק כדי לדבר איתי, בוס שהמליץ עלי מבלי ששאלתי..

קרוליינה לימדה אותי את המקצוע מאפס, אבל מהר מאוד התחלתי להתבלט.. לא רק היה טעם טוב, אבל ידעתי בדיוק מה הלקוח רצה אפילו לפני שהוא אמר את זה. הייתה לו היכולת לגרום לכולם להרגיש חשובים, נשמעים, נראים.. I remember my first important event: ערב צדקה במוזיאון לאמנות עכשווית.. קרוליינה הזמינה אותי לתאם את המתנדבים ולוודא שהאורחים החשובים יקבלו את כל מה שנדרש.. בסוף עשיתי הרבה יותר.. כאשר אחד מהדוברים ביטל ברגע האחרון, זה הייתי אני שהצעתי מחליף, ארגנתי את השינויים של הרגע האחרון והבטחתי שאף אחד לא ישים לב לאסון שאנחנו נמנעים ממנו. באותו לילה, כשהגעתי הביתה עם רגליים שבור והאיפור רץ, הסתכלתי במראה וחייך. היה משהו מאוד משביע רצון בידיעה שיכולתי לעשות הכל, שהאינטואיציה שלי, האמפתיה שלי והאנרגיה שלי היו כלים אמיתיים וחזקים.

הצלחה היא מכשילה.. הרגשת ההכרה, הידיעה שכולם סומכים עליך, שהדעת שלך חשובה... יכולה להפוך לסם עדין. הפכתי לבלתי נפרד מהסוכנות.. קרוליינה התחילה להעביר לי יותר ויותר אחריות.. הם התייעצו איתי בכל דבר, איזה פרחים לבחור איך לבנות נאומים לפוליטיקאים או ידוענים. ונהניתי מזה.. זה גרם לי להרגיש בעל ערך.. אבל אותו תשלום היה מחייב אותי חשבונית. לא היה לי זמן לעצמי.. החברים שלי החלו להיעלם אחד אחד, עייפים מהביטולים שלי ברגע האחרון.. אמא שלי התקשרה אליי כל שבוע ולעיתים קרובות השאירה את קולה בתא הדואר, כי הייתי "בפגישה". גרייס החמה והאמפתית שכולם הכירו התחילה להרגיש ריק בפנים, כאילו היא מפזרת אור שאין לו יותר.. לילה אחד, אחרי אירוע מתיש במיוחד, יצאתי למרפסת של המקום שבו הוא נחגג. הורדתי את עקבי, נשמתי עמוק ובפעם הראשונה מזה זמן רב, בכיתי.. I cried for everything: בגלל מה שאיבדתי, בגלל הלחץ, בגלל שלא ידעתי אם אני עדיין באמצע הסערה הזאת.. זה היה שם כאשר תומאס הופיע. הוא לא הבחין בזה קודם, אבל הוא היה אחד המוזיקאים ששכרו לאירוע.. הוא ניגש אליי עם כוס יין לבן וחיוך שקט.. הוא לא אמר לי שהכל יהיה בסדר, ולא ניסה לעודד אותי.. הוא רק ישב לצידי, כאילו הוא הבין בדיוק מה שהוא זקוק לו באותו זמן: מישהו שהיה פשוט. "אני לא יודע מי אתה, אבל יש לך את העיניים העצובות ביותר שראיתי היום," הוא אמר, ללא אירוניה. וזו הייתה ההתחלה של משהו.