EileenSwift

יש מקומות שלא מחפשים אותם, אלא הם מוצאים אותנו.. לפעמים זה מספיק כדי לעקוב אחר צליל המים, הברק של השמש נספג בין העלים, או פשוט דחף פנימי זה מזמין אותנו להתרחק מהרעש היומיומי.. באותו יום, כשישבתי על סלעים חמים מוקפת בכוח השקט של הטבע, הרגשתי משהו שלא חוויתי מזה זמן רב: מנוחה עמוקה, אמיתית, כזו שמלטפת אותך מבפנים.. הסצנה היתה מושלמת.. המים זרמו בעדינות, ויצרו בריכה קטנה בצבע ירוק בזהב, המחזירה את אור חצות.. הסלעים, שעוצבו על ידי שנים רבות של זמן וזרם, נראו כמעט כמו מושב עשוי בהתאמה אישית, פינה מיוחדת לנשום ולצפות.. הרוח הניעה את העלים של העצים הגבוהים, וכל גוון של ירוק נראה יותר חי תחת השמים הכחולים.. כשהייתי יושב שם, נותן לשמש לחמם את העור שלי, הרגשתי כל חלק ממני נרגע.. לא היתה דחיפות, לא היו חובות, לא היה צורך להיות שום דבר מלבד אדם נהנה מהרגע.. הדבר הכי יפה היה החופש.. להיות שם, מוקפת בסלעים ענקיים ועצים שנראה כאילו הם נוגעים בשמים, נתן לי נקודת מבט שונה.. כל מה שממלא בדרך כלל את המוח, דאגות, תוכניות, ספקות, התפוגג עם כל דקה שעברה.. הגוף היה מנוחה, אבל זה היה המוח שבאמת נראה להחלים.. הפינה הזאת הפכה למקלט קטן, תזכורת לכל הדברים הפשוטים שמצילים אותנו: השמש על העור, המים שזורמים ליד, נוף שלא דורש כלום בתמורה.. ולמרות שהזמן תמיד דוחף אותי להמשיך, חלק ממני רצה להישאר עוד קצת.. אולי בגלל שכל אבן, כל עלה וכל קרן אור נראה כאילו אומרים את אותו הדבר: אתה כאן, לנשום, ליהנות מזה.. חזרתי הביתה עם ההרגשה שהיה לי רגע מיוחד.. זה לא היה אירוע גדול, לא היה רעש, לא הופעות, רק נוכחות טהורה של הטבע והזדמנות להרגיש חיה לחלוטין בין סלעים ומים.. ואלה, ללא ספק, הם הרגעים שנשארים איתנו הכי הרבה..

יש ימים שנחרטים לא רק בזיכרון, אלא גם בעור, במבט ובפרטים הקטנים האלה שהופכים רגע למשהו מיוחד.. באותו יום, עטופה בשמלה אדומה אלגנטית, הרגשתי איך כל צעד וכל מחוות הופכים לביטוי של ביטחון עצמי, כוח ונשיות.. אדום תמיד היה צבע חזק.. הוא לא רק מאיר, אלא גם מחבק, עוטף ונותן נוכחות.. כשלבשתי את השמלה הזו, ידעתי שהיום יהיה שונה.. הבד הרך, הגזרה הטבעית והדרך בה הוא הדגיש כל תנועה גרמו לי להרגיש בטוחה, אותנטית ומאוחדת לחלוטין עם עצמי.. סיימתי את המראה עם שרשרת פנינים, פרט קלאסי שמאזן את עוצמת האדום עם נגיעת אלגנטיות נצחית.. זה היה השילוב המושלם: ניגוד עדין ששיקף בדיוק איך הרגשתי מבפנים.. הצילום היה חוויה קסומה.. האורות החשוכים, הרקע האפל והאווירה האינטימית יצרו סביבה שבה יכולתי להתחבר לעצמי ללא הסחות דעת.. כשהבטתי למעלה, כשהשמלה התפשטה מסביבי, זה היה כמעט רגע קולנועי.. המצלמה תפסה לא רק את התנוחה, אלא גם את התחושה: עצירת הזמן לרגע אחד ואפשרות לתמונה לדבר בעצמה.. מעבר לאסתטיקה, מה שעשה את היום נפלא היו הרגשות.. צחקנו, אלתרו ונתנו לכל הדברים לזרום.. לא היה דחיפות או לחץ, רק ספונטניות של יום שנוצר כדי ליהנות ממנו.. ואני חושב שזה משתקף בתמונה : רגע של ביטחון עצמי, שלווה, יופי טבעי.. לפעמים מה שאנחנו זוכרים זה לא האירוע עצמו, אלא איך הוא גרם לנו להרגיש.. והיום הזה גרם לי להרגיש חזקה, אלגנטית וחופשית.. אז התמונה הזו היא לא רק תמונה: זה זיכרון של יום שבאמת היה שווה את זה..

היום הזה בבריכה היה בדיוק זה: הפסקה מושלמת להירגע, להתנתק ולהרגיש בהרמוניה עם עצמי.. מהשניה הראשונה שהמים נגעו בעור שלי, ידעתי שזה יהיה יום מיוחד.. הטמפרטורה הייתה מושלמת, השמים היו מעוננים, ואני, עם הכובע האהוב עליי והביקיני שאני אוהבת, הרגשתי חופשיה לחלוטין.. הצליל של המים הנופלים סביבו יצר סוג של מוזיקה שקטה שליוותה כל תנועה, כאשר טיפות קטנות זוהרו כאילו היו גבישים זעירים תלויים באוויר.. זה היה בלתי אפשרי לא להרגיש שלווה.. אהבתי לתת לשיער הרטוב שלי לנוח על כתפיי, להרגיש את הרעננות של המים והניגוד לחום של הסביבה.. הרגע בו צילמתי את התמונה היה בדיוק כזה: רגע בו הרגשתי מאושרת, שקטה, נוכחת.. לפעמים אין צורך בהרפתקאות גדולות כדי ליהנות; מספיק מקום נוח, סביבה נעימה והרצון להרפות.. היום הזה גם הזכיר לי כמה חשוב לקחת זמן.. בין השגרה, האחריות והחיים המתקדמים ללא הפסקה, אנו נוטים לשכוח שהמנוחה היא גם הכרחית.. להיות שם, ללא דחיפות, ללא דאגות, איפשרה לי להתחבר מחדש למחשבותיי, לצפות בסביבה שלי ולהעריך את הפרטים הקטנים הללו שלפעמים לא מובחנים.. כשהייתי צף בבריכה, הסתכלתי על הידיים שלי, הרגשתי את המים זורמים, וחשבתי כמה בר מזל אני שיש לי רגעים כאלה.. זה לא רק עניין של להירגע פיזית, אלא לתת לנשמה נשימה.. לתת למוח להירגע, לגוף לשחרר מתח, וללב למצוא קצב של שקט.. בסוף היום, יצאתי מהמים עם חיוך רך על פני.. שום דבר יוצא דופן לא קרה, אבל זה בדיוק מה שעשה את זה מושלם.. זה היה יום בשבילי, להרגיש טוב, ליהנות מהדברים הפשוטים. ואלה, ללא ספק, היו הימים שנשארו בזיכרון הכי הרבה..

היום הזה, שבו הלכתי לשחק ביליארד, הפך ללא ספק לאחת החוויות האלה שנחרטות בזכרון בגלל הזרימה הטובה של הכל: האנרגיה, האווירה, ובעיקר, הרצון ליהנות.. מרגע שנכנסתי למקום, הרגשתי את האנרגיה המיוחדת הזאת, שילוב של מוזיקה רכה, אורות מטושטשים, והצליל הייחודי של כדורים מתנגשים אחד בשני, שמכריז תמיד על אחר צהריים או לילה אפיים.. אהבתי את האווירה של המקום, שילוב של גוונים כהים, פרטים מודרניים ומרחב רחב שמזמין אותך להירגע ולהרפות.. שולחן הביליארד, מואר היטב, נראה כאילו הוא מחכה לי.. היה לי מצב רוח מדהים והרבה רצון ליהנות, אז מהירי הראשון התחלתי להרגיש שזה יהיה יום שונה, אחד מאותם ימים שגורמים לך לחייך בכנות מבלי שאתה מודע לכך.. לפעמים אנחנו לא מעריכים מספיק את החללים הקטנים האלה שמפרים את השגרה, אבל היום הזה הזכיר לי כמה אנחנו צריכים להתנתק, לשחק, לצחוק ולהרגיש חיים.. בסופו של דבר, עזבתי את המקום עם חיוך גדול, מרוצה מכמה שהיה לי כיף ומהאנרגיה החיובית שלוותה אותי כל הזמן.. זה היה יום נהדר, מלא בגישה, סגנון ורגעים שהזכירו לי שהחיים גם נהנים ככה: כדור אחר כדור, זריקה אחר זריקה, ותמיד במצב הרוח הטוב ביותר..

יש זמנים שאתה לא צריך להרים את קולך כדי שישמעו אותך.. לפעמים מספיק ללכת לחדר עם ביטחון עצמי על הכתפיים, ואז העולם פשוט לומד לשתוק.. היום, כשהבטתי במראה לפני שיצאתי, הבנתי שאלגנטיות אינה נמדדת על פי מה שאני לובשת, אלא על פי האופן שבו אני בוחר לחיות את חיי.. השמלה האדומה חיבקה את העקומות שלי כאילו נוצרה במיוחד בשבילי.. כתף חשופה, פתיחה עדינה שהראתה בדיוק את המידה הנכונה, והאיזון המושלם הזה בין מה שמתגלה ומה שנשמר לדמיון.. זו היתה הצהרה שקטה: אני כאן, בטוחה, יציבה, בלי לבקש רשות.. השחור של הרקע היה ניגוד לדמותי, כאילו שהבמה הוכנה רק כדי להדגיש את נוכחותי.. נשענתי בעדינות על הכיסא השקוף, פריט פשוט שתחת תנוחתי נראה כמו כס מודרני.. הידיים שלי נשענו עליה בשקט, אבל גם בסמכות.. לא היה מתח, אבל היה כוח.. סוג כזה של כוח לא צריך להטיל עצמו, הוא פשוט קיים.. המבט שלי, ממוקד ורגוע, חצה את החלל כאילו הוא יודע שהוא שולט בסצנה.. לא מדובר בשליטה על אחרים, אלא בשליטה על עצמי: הרגשות שלי, התנועות שלי, ההחלטות שלי.. זהו כוח אמיתי.. זו האלגנטיות שנשארת.. הקעקוע על הזרוע שלי מוסיף שכבה נוספת לסיפור, שכבה של אישה שחיה, שחשה, שהחליטה מי היא רוצה להיות.. אני לא דמות מומצאת; אני בניין מודע של החוויות שלי.. וכשצילמתי אותה, הרגשתי שכל פרט - האור הרך, הצבע האדום של השמלה, היציבות של הרגליים שלי - מספרים אמת אחת: שהאלגנטיות היא לא במה שאתה מציג, אלא בגישה שבה אתה מחזיק את עצמך.. היום החלטתי להיות הגרסה הכי דומיננטית של עצמי.. לא כדי להפחיד, אלא כדי להזכיר לי שאני יכולה לתפוס את המרחב שלי בחן. והאיזון הזה בין גמישות לרכות הוא מה שבאמת גורם לי לזהור..