DemiMistral

למשרד תמיד היה משהו שמפריע לי, למרות שאני אף פעם לא מודה בזה בקול רם.. אולי זה האור הקר, או הדממה בין השולחנות, או ההרגשה שכל תנועה מחוץ למקום עלולה להתגלות.. זהו סיכון נמוך. הגבול הזה בין מה שנכון ומה שאסור. זה מדליק אותי יותר ממה שצריך.. היום לא היה יוצא דופן.. הגעתי מוקדם יותר מכולם, עם העקבים שלי מהדהדים במסדרון הריק.. האקוסטיקה הזו חושפת את המחשבות שלי.. אני אוהב את זה.. זה גורם לי להרגיש שצופים בי, אפילו כשאין אף אחד שם.. ישבתי במקומי, צירפתי את רגליי בעדינות והורדתי את החצאית מעט מעל המותרת.. המרד היומיומי הקטן שלי. החיכוך של הבד על העור שלי כבר היה תזכורת טעימה למה אני נהנה מהרגעים האלה.. הוצאתי מסמכים, ניסיתי להתרכז. אבל ההרגשה של השולחן הקר על זרועותי, הריח של נייר מודפס טרי והצליל של התנועות שלי עצמי הסבו את תשומת ליבי.. הפטיש שלי תמיד היה שגרה עם כוונה כפולה: היומיום המלא בתשוקה.. אז כשהתכופפתי קדימה כדי לחבר את הטעינה מתחת לשולחן, הרגשתי את הנשימה שלי משתנה.. חלל קטן, ריח של עץ, השיער שלי מלטף את כתפיי. זה היה כאילו כל פרט תוכנן כדי לעורר אותי.. נשארתי שם למטה כמה שניות, דרך אגב.. נהנה מהתנוחה, הפגיעות הרגעית. נהניתי מהרעיון שאם מישהו היה נכנס, הוא היה מוצא אותי ככה: בין עבודה ופנטזיה, בין מקצועיות ותשוקה.. יצאתי לאט, התיישבתי על הכיסא ונשכתי את השפה שלי.. אף אחד לא הגיע עדיין.. זה העלה את הטמפרטורה בחזה שלי.. פתחתי את המחשב, אבל המחשבות שלי לא היו על הדוא"ל; הן היו על העור שלי, איך הבד נגע בירכיים שלי בכל פעם שנשמתי.. הרגשתי קור קטן.. סוג זה של קור שרק מופיע כאשר אני בדיוק היכן שאני רוצה להיות, עושה בדיוק מה שאני אוהב: לא לציית בשקט.. היא האישה היחידה שכל האנשים רואים בה רצינית, נכונה. בלי לנחש שמתחת לשולחן האצבעות שלי עוברות על הרגל שלי בתירוץ של "להתחבר".”. השעון הראה את השעה.. שמעתי צעדים במסדרון.. אני ישר את הגב, לקחתי נשימה עמוקה ואימץ את העמדה המקצועית שלי.. רק אני ידעתי מה קרה כאן כמה דקות קודם לכן.. רק אני הרגשתי את החום שילווה אותי כל היום, מסתתר מתחת לחצאית שלי. אני לוקח אחריות על עצמי. זה היה העונג הגדול ביותר שלי..