CutieB

שמי הוא במבי, ואני אוסף יופי. לא בולים או גלויות, אלא רגעים. אני באמת אוהבת לצלם תמונות יפות. לא רק ללחוץ על כפתור, אלא לתפוס את האור... האור הרך, הדבשי שנפלט על מדף החלון בבוקר וגורם אפילו לכוס רגילה להיראות כמו אוצר. כשאני מחזיק את המצלמה, נראה לי שאני שומר פיסות קטנות של אוויר. לפעמים זה צל מהתריס, לפעמים אבק באור השמש, לפעמים החיוך שלי במראה ישנה עם כסף מעט ישן.
אני אוהבת להתלבש, אפילו אם אני לא הולכת לשום מקום. אני פותחת את הארון שלי וזה כמו חנות אגדה: שמלות עשויות שיפון קל, צווארוני משי, סרטים שאפשר לקשור לקשתות. אני לובשת חצאית ארוכה, שרשרת, ונדמה לי שזה 1910 ואני כותבת מכתב עם עט נוצה. אני אוהבת את הדרך שבה הבד רועד בעדינות כשאני מסתובבת. ברגעים האלה, אני מרגישה קלה כמו שן הארי.

יש לי אהבה מיוחדת לתכשיטים עתיקים. סיכות קטנות עם דפוסים עדינים, טבעות עם אבני ערפל, עגילים שנראים כמו טיפות שלג. אני תמיד תוהה: מי לבש אותם לפניי? סודות של מי הם שמעו? כשאני מניחה סיכה עתיקה על השמלה שלי, נראה לי שאני חברה של העבר..

ואני גם אוהבת מנורות. לא אלה הבהירים המודרניים, אלא אלה שזוהרים עם אור זהב חם. יש לי אחד - עם גוון קרם ורגל דקה, קצת מנוצל, אבל מאוד אצילי. בערב אני מכבה את התאורה העליונה ומשאירה אותו לבד. החדר הופך מיד לרך, כאילו עטוף בשמיכת קשמיר. אני יושבת על הרצפה, מפזרת גלויות ישנות, קישוטים, סרטים, ומצלמת. האור נופל עליהם כל כך בעדינות שנראה כאילו הזמן מאט.

הם אומרים לי שאני חי בעולם הקטן שלי. אולי. אבל העולם הזה תמיד מריח קצת כמו אבק מספרים ישנים וקצת כמו בושם עם רמז של וניל. תמיד יש נגינה של מוזיקה רכה, ותמיד יש מקום ליופי.

אני רק אדם שיודע איך להבחין באור. אבל אני יודע דבר אחד בוודאות: כל עוד יש רכות, משי, ואורות חמים, אני אהיה מאושר..