BrendaBluee

ברנדה.

יש לי את האלגנטיות של שקיעת שמש בעיר: כל תנועה שלי היא מלודיה ויזואלית, זורמת ומרתקת. עיניי משקפות את עומק האוקיינוס, מחזיקות סודות שרק מעטים יכולים לפענח..

צחוקי מדבק, כמו הדהוד של פעמונים בכפר אבוד: כשאני צוחק, האוויר רוטט באנרגיה שמושכת מבטים ולחשים של הערכה. אני לא יכולה לעצור את עצמי - אושר זורם ממני ללא פילטר.

אני הולך עם הביטחון של מי שמכיר את כוחו: צעדיי יציב, כאילו הקרקע מתאימה את הקצב שלי. אני לא צריך להזדרז, העולם יכול לחכות לי..

הידיים שלי מספרות סיפורים ללא מילים: עדינות אך נחושה, הן מציירות קוים בלתי נראים כשאני מדברת, כאילו אני מציירת את מחשבותיי באוויר לפניך..

אני לובשת דממה כמו שמלת ערב: אני יודעת בדיוק מתי לדבר ומתי לתת למסתורין לדבר בשבילי. לפעמים הרמת גבות אחת אומרת יותר מאלף משפטים..

יש לי את היכולת להפוך את השגרתי לקסום: כוס קפה פשוטה בידי הופכת לטקס; מבט מבולבל מהחלון הופך לשירה ויזואלית..

הקול שלי לא צריך עוצמה כדי לרתק: אני מדבר בקצב שגורם לאנשים להטות את אוזניהם. כל מילה נמדדת, אבל אף פעם לא מזויפת - אותנטיות עם קצב ג'אז..

כשאני נכנס למקום, אני מרגיש איך האנרגיה משתנה: לא בגלל יהירות, אלא בגלל החיבור הבלתי נראה הזה שאני יוצר עם החלל. מבטים מסתובבים, שיחות נעצרות..

אני משאיר עקבות בזיכרון, לא על הרצפה: אנשים זוכרים איך גרמתי להם להרגיש, את השיחות האלה שנראו כאילו הושענו בזמן. אני לא מנסה להרשים, אבל באופן בלתי נמנע, משהו בי נשאר להדהד..

זה אני, במילים שלי. אתה מעז לפגוש אותי?

אור השמש מלטף את עורו, כאילו הכוכב עצמו לא יוכל להתנגד לגעת בו. כשהיא שכבה על הרצפה, גופתה התאימה את עצמה בחן תחת הבד הדליל של הביקיני שלה, והשאירה מעט מקום לדמיון. כל עקומה, כל צל, שיחקו עם הבהירות, כשהחום צבע את כתפיו בצבע זהב..

בגדי הים, צמודים ועמוסים, נראו כאילו נועדו להדגיש את מה שהשמש כבר קידשה. הבד, שהיה בקושי נשימה על פניו, עקב אחר קצב הנשימה האיטית שלו, עלה ונפל בקצב היפנוטי. טיפות זיעה זלגו על עצם הבריח שלה, ציירתי דרך מפתה למקומות סודיים יותר..

הרגליים שלה, מתוחות ושמנוניות, נצצו מתחת לנשיקה של צהריים. אצבעות הרגליים שלו זזות בחוסר תנועה, כאילו גם הן נהנות מהחום שמקיף אותן. כל שריר, רגוע אך חזק, סיפר סיפור של נעורים וחושניות חסרת דאגה..

הרוח שיחקה עם שיערה, מפזרת אותו בחופשיות שנדמה היה שהדביקה את מצב רוחה. כל שיערה שגרר את גבה היה חיבוק לא מבוקש אך מרוצה, שהוסיף שכבה נוספת של הנאה לערב הנדיבות שלה..

גופינו המזיעים נדבקים תחת המצעים הקרועים, אך אף האוויר הרענן של הלילה אינו מצליח לחמם אותנו. כאשר אנחנו סוף סוף מגיעים לשיא יחד, זה כאילו כל היקום נעצר: ציפורניך על גבך, השם שלי על שפתיך, והחיבור החשמלי הזה שמתרחש רק כאשר שתי נשמות בוערות באותו קצב. ואז, כשאני מתכרבלת על החזה שלך, אני מחייכת. כי אני יודע שזו רק ההתחלה.