AvienLume

לפעמים אני תוהה אם מישהו באמת רואה אותי. אני לא מתכוון לברכות הנחמדות או המבטים האדיבות כשאני נכנס לחדר.. זה מספיק.. אני מתכוון, אני רואה אותך.. שמתי לב לסדקים מתחת לפני השטח, לחיוכים שנעלמים כשאני חושב שאף אחד לא מסתכל.. לא, רוב האנשים לא רואים שום דבר מעבר לתסרוקת נקייה, קול רגוע, חולצה מגוהצת והבעה שקטה.. הם אומרים שאני אלגנטית, חזקה, סגורה.. אמרו לי את זה במשרד, בארוחות עסקיות, אפילו במסיבות משפחתיות.. “כל כך מקצועי, כל כך בשליטה.”. לפעמים אני מחייכת מבפנים כשאני שומעת את זה. אם רק היית יודעת.

כי כן, אני רציני.. אני מסודר, מגיע בזמן, יעיל.. אבל זה רק חלק אחד ממני. זה שלמדתי להראות. זה שמגן עלי.. זה שבניתי בזהירות.. החלק השני. זו חיה חמה.. אין מילה יותר מדויקת. חם, שורף, מוכן.. תמיד. כל הזמן.. לפעמים מספיקה מבט חולף, קול עמוק, מגע מקרי כדי להעיר משהו בתוכי.. משהו שלא ישן בכלל.. שחי תחת שכבות של משי, משמעת ושפתון אדום.. כמו היום.. התעוררתי מאוחר היום.. לא בגלל שאני רזה, אלא בגלל שהוא נגע בי שלוש פעמים בבוקר.. נרדמתי, ירכיים רטובות, מותשת, עירומה, הסדינים עדיין חמים מכל השפשוף.. A las 7:30 הייתי צריך כבר לצאת, ולא היה זמן ליותר.. אז התלבשתי מהר: חולצה לבנה ללא חזייה, אחד הנשקים העדינים ביותר שלי, חצאית קצרה, שחורה, גרביים דקות, והעקבים האהובים עליי, אלה שגורמים לי ללכת כאילו העולם שייך לי.. ומתחת. שום דבר אחר.. שום דבר לא יפריע.. שום דבר לא יכול לעצור את האוויר מלגעת בי.

כבר במשרד, אני מתנהג כמו תמיד.. קר, מדויק.. אף אחד לא יבחין שבכל פעם שאני חוצה את רגליי אני מרגישה את המגע הלחותי בין השפתיים שלי.. שהעור של הכיסא גורם לשרירי הגוף שלי להתכווץ כשאני יושב.. אני כל כך נרגשת, שלפעמים אני צריכה לעצור את נשימתי כדי לא לנשום.. לפעמים, באמצע פגישה, אני מדמיין שמישהו יגיד לי שזה נראה לי.. הוא הריח את זה.. שאתה יכול לראות את החום על לחיי, את הדרך שאני עובר את לשוני על שפתי לעיתים קרובות יותר. אתה יודע. הוא רוצה.. ואז אני מדמיין את עצמי על הברכיים, באותו חדר ישיבות, בולעת את התשוקה שלה, עם זכוכיות מקוטבות מכסות אותנו משאר העולם.. היום, כשהעמדתי פנים שאני בודקת דו"ח, הרגשתי שמישהו צופה בי.. הבחור החדש במחלקת ה-IT.. הוא לא מדבר הרבה, אבל יש לו את הידיים הגדולות האלה והמבט הזה שנראה כאילו הוא מודד הכל בשקט.. העמדתי פנים שלא שמתי לב, אבל נשענתי קצת יותר על השולחן, כאילו בטעות.. רציתי לראות אם אני נופל.. והיא עשתה זאת.. ראיתי אותה מסתכלת למטה.. הפטמות שלי התכווצו מיד.. לא פספסתי את הרעד בנשימה שלה כשהלכתי לשאול אותה שאלה בנאלית, כמעט בלשונה.. הקול שלי יכול להישמע רציני. אבל אני יודע איך להשתמש בו..

הלכתי לשירותים אחרי כמה דקות.. סגרתי את דלת הקוביה, הרמתי את החצאית שלי, והכנסתי את האצבעות שלי בין הרגליים שלי בלי לחשוב.. היא כבר הייתה רטובה.. נטף.. בקושי הייתי צריכה לגעת בעצמי כדי להרגיש את החשמל הזורם לאורך עמוד השדרה שלי.. דמיינתי את פניו בין הירכיים שלי, את לשונו הארוכה והרעבה.. גמרתי בשקט, עם שיניים סגורות ויד אחת על הפה. ניקיתי את עצמי, סידרתי את הבגדים שלי, וחזרתי לשולחן העבודה שלי.. אף אחד לא הבחין.. אבל מבפנים, הגוף שלי עדיין רטט. עשיתי את זה יותר פעמים ממה שאני יכול לספור.. אני מאוננת במונית, במעלית, בחדר המתנה, אפילו על גג הבניין בזמן ארוחת צהריים, כשהרוח גורמת לי להרגיש כל כך עירומה שאני לא יכולה לעצור את עצמי.. אני תמיד מוודאת שאני לבד, או לפחות נראית לבד.. מה שמרגש אותי יותר מכל זה לא הסקס עצמו. זה הגבול.. על הקצה.. הסיכוי להיתפס ולא לעצור אותי..

הדבר המוזר הוא שאני יכולה להיות עם מישהו ועדיין להיות לא מרוצה.. לא בגלל שאני לא אוהב את זה.. אם לא בגלל שהתשוקה בתוך עצמי היא אכזרית. אני אוהב לשלוט, כן.. אבל מה שבאמת מלהיב אותי זה לתת את זה.. להשאיר את זה.. הפוך אותי צורך, בשר, פה, צעקה. להיות האישה הזאת שמגלה את עצמה רק כשהדלתות סגורות. כשהבגדים נופלים על הרצפה. כאשר אצבעותיך לוחצות על צווארי בעודני כפופה, נשמתי נכנעת. ובכל זאת, אני ממשיכה ללכת ברחבי העולם עם צעד יציב, מאפרת, רצינית, כאילו כלום. כי זה המשחק שלי.. כי זה נותן לי כוח.. כי אני יודעת שבכל רגע, עם האדם הנכון, אני יכולה להפוך לכל מה שאני מסתירה.. ואין להם מושג. אבל אני כן. אני תמיד יודע. אני מוכן.. תמיד.

יש משהו כמעט היפנוטי במשקל של הציצים שלי.. זה לא רק עניין של גודל, למרות שכן, הם עצומים, מרדניים, קשה להסתיר אותם ואפילו קשה יותר להתעלם מהם, זו הדרך בה הם מרגישים חלק מהותי מהתענוג שלי, מהנשיות שלי, מהתשוקה שלי.. יש להם נוכחות משלהם, כאילו הם מדברים, שפה שרק הגוף מבין.. כבר מזמן למדתי להנות מהם לא כקישוט, אלא כמרכז כוח, מקור למשחק, חיבור לעצמי.. הם לא שם רק כדי להיות נראים או רצויים על ידי אחרים; הם שלי קודם כל.. וכשאני לבד, אני אוהבת להזכיר לעצמי. אני אוהב לגלות אותם מחדש כאילו הם סוד ששווה לפתוח מחדש.. אני אוהבת להתפשט לאט, ללא לחץ, ולתת לאוויר ללטף אותן לפני ידיי.. זו הרגשה כל כך אינטימית, כל כך רגישה. כאילו העולם עצר לרגע, רק כדי להביט בי.. ואז, האצבעות שלי מתחילות לעבור עליהן, תחילה בעדינות, ואז בכוונה..

לא משנה כמה פעמים עשיתי את זה, תמיד יש דרך חדשה ללחוץ אותן, ללטף אותן, לעורר את גל החום הזה שמתחיל בפטמות שלי ומתפשט כמו אש בכל הגוף שלי.. אני מרים אותם בשתי ידיי, לוחץ אותם ביחד, ואני צופה במראה איך הם קופצים, איך הם נמלטים, איך הם דורשים תשומת לב.. הפטמות שלי הן פרק בפני עצמו.. הם רגישים, קיצוניים, מכורים.. רק ללטף אותם, הנשימה שלי הופכת קצרה יותר. אני אוהב לשחק איתם, להקיף אותם עם קצות האצבעות שלי, לדחוף אותם עם הנקודה הזאת בדיוק בין כאב ותענוג שעושה אותי אנחה נמוכה, רק בשבילי.

לפעמים אני משתמש בשמן או קרם חם כדי להשאיר אותם מבריקים, חלקים.. אני מסתכל כשהידיים שלי עוברות עליהם, כשהאצבעות שלי משחקות והעור שלי מגיב.. זה מופע שאני נהנה ממנו בלי אשמה, בלי לחץ.. הציצים שלי הם הבמה והשחקנית הראשית, ואני הצופה האהוב עליי.. אני לא תמיד צריכה מישהו אחר כדי להתרגש.. גופי מספיק לי.. למעשה, יש משהו מאד מחזק בלהתעורר עם המגעים שלי, לגרום לי להתחנן עם הידיים שלי, להפוך למאהבת הטובה ביותר שלי..

אך, כמובן, אני יודעת, ואני מוקסמת לדעת, כאשר מישהו אחר מסתכל עליהן, כאשר מישהו אחר רוצה לגעת בהן, ללקק אותן, לאהוב אותן. הכל מתגבר.. אני מתרגש מהתשוקה שלהם, הרעב שלהם, הדרך בה הם מעריצים אותם כאילו הם קדושים.. ואני נהנה להעביר אותם, להציע אותם, להרגיש אותם נכנעים בפה אחר, בידיים אחרות.. הציצים שלי הם פרובוקציה והבטחה. הן רכות וכבדות, כן, אבל הן גם חזקות, מבטאות, משחקיות.. הם חלק מהשפה הארוטית שלי, חלק מהזהות שלי.. אני אוהב ללבוש אותם, להראות אותם, ליהנות מהם ללא בושה.. ואני למדתי לחגוג אותם.. משחק איתן אני מזהה את עצמי, אני מתרגש, אני מאשר את עצמי. הם שלי.. הם נותנים לי הנאה, הם נותנים לי כוח, הם מחזירים אותי להווה.. ובמשחק הזה שאני מתחילה לבד, אבל לפעמים אני משתפת, אני אף פעם לא עייפה לחקור את כל מה שאני.