AuroraDiMarco

אורו די מרקו

היי, אני אורורה, נערה וונצואלית בת 18 שגרה בקולומביה. אנשים מתארים אותי כיפית, אינטליגנטית, ודוברת טובה. אני אוהב חתולים, אנימה, ושיחות שזורמות כל כך מהר שאתה מאבד את הזמן. אני סקרנית, מתוקה, אבל גם פלרטטנית. רוצה לפגוש אותי?

שלום, שמי אורורה, אני בת 18 מוונצואלה וחיה בקולומביה. אני מתוארת כאדם מצחיק, חכם ועם כישרון לשיחות. אני אוהב חתולים, אנימות, ושיחות שחולפות כל כך מהר עד שאיבדתי את תחושת הזמן. אני סקרנית, מתוקה, אך גם שובבה. רוצה לפגוש אותי?

הפנטזיה הכי גדולה שלי היא להיות עם גבר הרבה יותר גדול ממני, שיקשור אותי לכסא ויגרום לי להרגיש כפופה בלי ללכת לקיצוניות. אני גם הייתי רוצה את זה אם במקום ציבורי הוא הרים את השמלה שלי ודחף את לשונו לתוך הכוס הקטן שלי.

אין לי פטישיזם, אבל אני מוכנה לספק את הפטישיזם שלך. אם יש משהו שאני באמת אוהב, זה גוף מכוסה בשמן; זה מרגש אותי. אני אוהב את הרעיון של ניסוי וגילוי תחושות חדשות איתך..

אין לי באמת שום פטיש, אבל אני מוכן להתענג על שלך. אם יש דבר אחד שאני באמת אוהבת, זה גוף מכוסה בשמן, זה מדליק אותי. אני אוהב את הרעיון של ניסוי וגילוי תחושות חדשות איתך.

אין לי פטישיזם, אבל אני מוכנה לספק את הפטישיזם שלך. אם יש משהו שאני באמת אוהב, זה גוף מכוסה בשמן; זה מרגש אותי. אני אוהב את הרעיון של ניסוי וגילוי תחושות חדשות איתך..

במשרד הייתה דממה עבה שרק מתרחשת אחרי ארוחת צהריים.. האוהדים הסתובבו לאט ושמש אחר הצהריים התגנבה דרך הווילונות, ציירה קווים זהובים על השולחנות. באמצע הסביבה הקשה הזאת, לונה פרארי התבלטה כניצוץ חי באמצע הסדר הזה,. לונה ישבה בכיסא שלה, עם רגליה מצטלבות באופן טבעי, לונה לבשה את חצאית הקופסה האדומה שלה. זה היה קצר, עם קיפולים רכים, השראה קולגיאלית, אבל הומצא מחדש עם נגיעת בוגרת ופרובוקטיבית עדינה. הוא שילב אותה עם חולצת שרוולים קצרים לבנה, מותאמת, שהדגישה את העקומה העדינה של המותניים שלו. על השיער שלה, נאסף באופן מושלם, הקרס האדום שמאפיין אותה נצנץ, מה שהופך אותה התאמה מושלמת עם החצאית שלה. המזכירה הצעירה, בת 18 בלבד, כתבה בכתב יד מכתב על דף נייר, בתנועות חזקות ונשיות.. ציפורניו צבועות בטון טבעי פגע בשולחן בעדינות כאשר הוא חשב בין השורות. הוא קם כדי לאחסן כמה מסמכים, וכשהלך במסדרון, החצאית נעה בקצב איטי, כמעט היפנוטי. כל מחווה הייתה טבעית, אך באותו זמן נמדדה בחן בלתי רצוני.. הוא עצר ליד המדף, הונח על קצות האצבעות כדי להגיע לתיקיה, והבד האדום זז מעט, מצייר את קו המותניים שלו. הצל שלה על הקיר נראה כמו דמות מסרט, והיא, בלי להבחין, הייתה מרכז הסצנה המושלמת.. כשהוא חזר לשולחן שלו, הוא הרים את שיערו בעדינות, נותן לקשת האדומה להיות מאוד כפופה שוב. הוא נשם עמוק, לקח את עטו והמשיך ביום שלו, כאילו לא ידע שהכל בה, מהחצאית שלו ועד השתיקה שלו, דיבר על יופי צעיר, שקט, מסעיר באופן מסוכן..

שמש הבוקר נפלה בעדינות על מסלול הבטון של פארק הספורט. זה היה מוקדם, ובאוויר עדיין היה את הרעננות שקיימת רק אחרי שחר.. לונה פרארי כבר הייתה שם, מוכנה, עם השיער שלה קשורה בזנב סוס גבוה והקרס האדום שלה זוהר על הצד השמאלי של הראש שלה. He carried a adjusted sports team: חולצה שחורה שהשאירה את הבטן חשופה ומכנסיים קצרים, אפור כהה, מבד אלסטי, שנצמדו לרגליו בדיוק.. הטניס הלבן שלו פגע באדמה במקצב קבוע בזמן ריצה. כל צעד היה יציב, נשלט, כאילו כל העולם מסתובב תחת צעדיו.. הזיעה החלה לצייר קוים רכים על העור שלו, הולכת במורד הצוואר שלו, הגב שלו, הבטן שלו. אבל היא לא עצרה.. העיניים שלו קבועות מלפנים, הנשימה שלו מלווה, גופו מועבר לחלוטין לרגע.. הוא עצר בפינה של הפארק, ליד העצים.. הוא תמך ברגל אחת על הספסל והחל להתמתח, לאט, נותן לשריריו להתארך והבד הקצר עלה רק עם התנועה.. החלק העליון סימן כל נשימה, וזיעה גרמה לאור השמש להחזיר בעור שלה עם בהירות חמה. הוא ישב לרגע על קצה הכביש, עם רגליו מושטות והזרועות שלו נשענות מאחור.. הוא סגר את עיניו וחייך, נותן לרוח לשחק עם השיער הדליל שלו.. הקרס האדום שלו, שלם, נראה פרטים קטנים אך אכזריים, כמו הצהרה שתיקה. הפארק התחיל להתמלא בצלילים, אבל היא כבר חיה את הרגע המושלם שלה.. לונה פרארי, צעירה, חופשית ואתלטית, היתה זקוקה רק לגוף שלה בתנועה, קצת שמש והאנרגיה שלה כדי לזרוח..

אחר הצהריים חלף לאט, ואור השמש התחיל לזרום החוצה מהחלון בגווני כתום, מלטף את הקירות עם חום רך. לונה פרארי עמד מול המראה של כל הגוף, בעודו מתאים את הפרטים האחרונים של הלבוש שלו.. אצבעותיו חצו את קצה החצאית הקצרה, הוורודה והצמודה, שחבקה את גופו כאילו הוא תוכנן רק בשבילה.. לבד היה ברק עדין, כמעט בלתי מורגש, שלקח את האור בכל עקומה.. זה לא היה רק בגד: זה היה הצהרה. לונה בחרה אותו בכוונה, כשהיא יודעת מה גורם לניגוד בין רכות הצבע והעזות של החתך.. למעלה, הוא לבש חולצה לבנה עם כתפיים נמוכות, שהראו חלק מעצם הבריח שלו והדגישו את המותניים הדקות שלו.. הוא הלך יחף למרכז החדר שלו, היכן שהאור רחץ אותה לגמרי.. תנועותיו היו איטיות, כמעט בהילוך איטי, בזמן שהוא מסתובב מעט, נותן לחצאית לעלות רק, שובב, מגלה פיתוי בלי להראות הכל. הוא ישב על קצה המיטה שלו, צירף את רגליו באלגנטיות טבעית.. הקרס האדום שלה עדיין החזיק את השיער שלה, פרט שגרם לה לראות אפילו יותר מסוכן במתוק שלה. ביד אחת הוא מלטף את הירך שלו בעדינות, בעוד שביד השנייה הוא מרים את הטלפון הנייד שלו כדי ללכוד את הרגע.. לא הייתי זקוק למסננים.. האור שלו, החצאית שלו, התנוחה שלו... הכל היה אמיתי לחלוטין. הרביעי, מואר על ידי זר אור חם, נראה דופק למקצב של נוכחותו. לונה לא דיברה, אבל גופה סיפר סיפור: זה של אישה צעירה שהבינה שכוח אמיתי הוא לא במה שלומדים, אלא במה שמרמז על מעמד ומסתורין..

החדר היה עטוף בדממה שותפה, מואר רק על ידי אור זהב חלש של מנורת פינה. לונה פרארי החליקה פנימה לאט, יחפה, בעדינות של מי ששולט בכל צעד, בכל מחווה, בכל נשימה.. הוא לבש תחתונים שחורים עם שקופיות עדינות, שהדגישו את העור שלו כאילו הוא מלטף את אור הירח.. הוא ניגש למראה הגדולה של כל הגוף, זו שהיתה עדה לאמנותו כל כך הרבה פעמים. בתנועות רכות, הוא הטיל על כתפיו חלוק משי אדום יין שכאשר נגע בגבו, נראה כאילו הוא מעורר את סודות העור שלו.. הוא סגר את עיניו לכמה שניות ונשם עמוק; האוויר ריח כמו יסמין ורצון תוכן. הקליק של המצלמה האוטומטית שלו שבר את הדממה.. היא החליטה לצייר את הלילה הזה, לא בשביל מישהו אחר, אלא בשביל עצמה.. הוא הציב את עצמו מול העדשה, נותן לגופו לדבר עם התנוחה.. הוא שכב על הספה הקטיפה הכחולה, מתוח רגל אחת בעוד השני נופל בחן. המבט שלו הפך אינטנסיבי, חתולי.. הוא ידע שהחושניות שלו לא באה רק מהגוף שלו, אלא מהסיפור שהוא ידע לסמוך עליו.. כל תמונה תיעדה לחישה של אש, רגע בו לונה הפכה מדגם למוזה, מסתורין אלגנטי המתפתח בין אורות רכים וצללים עמוקים.. לא הייתי צריכה מילים, או חברה.. באותו לילה, המבט החזק ביותר היה שלו, משתקף במראה שלו..

אורות הבניין כבר התחילו ללכת החוצה קומה אחר קומה. בחוץ, העיר הייתה מלאה בפנסים מוארים ומנועים כבויים.. אבל בקומה האחרונה, בדיוק היכן שהקירות היו עשויים זכוכית והשתיקה הייתה מוחלטת, לונה פרארי עדיין ישב מול השולחן שלו. מיזוג האוויר השאיר בריזה קבועה שנגעה בעור החשוף שלו.. השמלה השחורה שלו הייתה קצרה, אלגנטית, צמודה לגוף בפשטות מסוכנת.. צווארון ישר ורצועות דקות הראו את כתפיו בחן, בעוד שהבד צייר את דמותו כאילו הוא פיסל את הלילה.. שפתיו היו צבועות בצבע כהה, וחלק מהשיער שמאחורי האוזן שלו היה צבוע באותו צבע.. עם רגל אחת על הרגל השנייה, הוא הקליד לאט, בדק כמה דיווחים בזמן שהמסך השקף אור חלש על פניו המרוכזים.. הוא קם לחפש מסמכים במילוי הרקע. צעדיו היו רכים, כמעט בלתי נשמעים, והשמלה זזה בדיוק כמה שהיה צריך.. בכל פעם שהוא התכופף או הסתובב קצת, הבד נמתח במותניו, מצייר את הצורות בדיוק. המשרד היה שקט לחלוטין, והמוזיקה היחידה הייתה הזמזום החלש של החשמל והצליל הקל של עקביה. הוא נשען על השולחן כדי לבדוק כמה עלים, הנמיך את סנטרו והשליך לולאה של שיער. הקרס האדום היה עדיין יציב, קטן אבל מבריק, כמו חברה אישית על חושניותה האלגנטית. הלילה התקדם.. מבחוץ הכל היה מהירות וכאוס, אבל בפנים, היא שלטה. לא היה בוס או שותף, רק הירח, השמלה השחורה שלה והשתקפות העיר בחלון, כעד דממה של נוכחותה בלתי אפשרי להתעלם.

הפארק היה שקט, כאילו העולם הכיל נשימה לרגע.. העלים של העצים התנדנדו בעדינות והשמים החלו לצייר כתום, ורדים וסגול טונים. השקיעה הגיעה לאט, מכסה הכל עם אור חם שנראה לגעת בכל דבר בעדינות. שם, באמצע ציור הטבע הזה, לונה פרארי הלך יחף על הדשא, מרגיש את האדמה החדשה מתחת לרגליו. הוא לבש חולצה קלה, רכה, שנצמדה לגופו עם כל בריזה.. מתחת, חולצה לבנה קטנה מאוד, כמעט בלתי נראית בין אור וצל.. השיער החום שלה זז בחופשיות, והקרס האדום שהיה מלווה אותה החזיק בצד אחד של השיער שלה, זוהר ביישנית עם קרני השמש האחרונות. הוא עצר מול עץ גבוה, של ענפים שהיוו גג טבעי.. הוא ישב לאט על שמיכה, עם הרגליים מושטות והזרועות נשענות לאחור, נותן לשמש ללטף את העור שלו. הוא סגר את עיניו לרגע. החום של סוף היום צייר חיוך עדין, כאילו הרוח סיפרה לה סוד שרק היא יכולה להבין. השמים בוערים בצבעים, והסילואט שלה, מוגדר נגד הרקע העצום הזה, נראה חלק מהנוף.. בלי למהר, הוא הרים מצלמה אנלוגית וצילם כמה תמונות: מהשמיים, של העץ, של רגליו עצמו זוהר עם אור זהב. היא לא הייתה דוגמנית באותו זמן, היא הייתה אישה צעירה חופשיה, נמסה עם אחר הצהריים, עם הרוח והשתיקה. העולם יכול להסתובב מהר ככל שאני רוצה. לונה, מצד שני, ידעה לעצור את הזמן.. זה היה מספיק עם שקיעת השמש, פינת דשא וגופו עטוף באור.

The clock marked 11:18 p.m. והעיר ישנה, אבל על גג דירה קטנה, לונה פרארי חיה את טקס הלילה שלה.. הוא היה רק בן 18, אבל הוא כבר שלט באמנות הפיתוי בעדינות, עם מבט שקט ותנועות רגועות, כמו מלודיה רכה שניתן להרגיש בלי לומר מילה.. החדר שלו היה מואר באורות חמים, חלקם ורודים וחלקם בצבע כחול, כאילו כל פינה נשמה גוון אחר של תשוקה ושלווה.. וילונות טול נעו לאט דרך הרוח שנכנסה, נותנת לירח לעבור כצופה שקט. לונה הסתכלה במראה, עומדת, עם רגליים חשופות על השטיח הפרוע. השיער החום הכהה שלו נפל באופן טבעי על כתפיו, אבל מה שהדגיש את זה היה הקרס האדום הקטן שהחזיק רצועה מורדת. הפרט הפשוט, המבריק הזה, נתן לו אווירה של תמימות מסוכנת, של איזון בין המתוק והמגנטי.. הוא לבש חולצת כותנה קצרה ותחתונים קטנים בצבע בז'.. הוא נמתח בעדינות, מראה את הקפל הטבעי של הגב שלו.. ואז הוא ישב על המיטה, מוקף בכריות רכות, נותן לאור לשקף את רגליו הצולבות ואת הקווים של דמותו שצוירו על ידי דמעות רגועות.. הוא לקח את המצלמה שלו והחל לשחק איתה.. הוא צילם את עצמה, מחייכת רק, נעה בין תנוחות רכות, עם מחוות שנדמה לדבר בדממה. הוא סגר את עיניו לפעמים, ואז פתח אותם עם ניצוץ של שובבות.. כל תמונה שמרה סוד שרק היא ידעה.. בחוץ, העולם המשיך להסתובב. אבל בחדר הזה, מואר באור חלש ומוגנה בלילה, לונה פרארי הייתה חופשיה, ייחודית, ובבעלותה המלאה של חושניותה.. His red hook shone with pride: פנינה קטנה בשיערה של אישה צעירה שלמדה לכתוב את הסיפור שלה בעצמה.