AtheneaWillendorf

אתנה וילנדורף

🔴תמצאו אותי ברשת.🔴

Monday from 11:00 to 19:00 (GMT-5)

Tuesday from 11:00 to 19:00 (GMT-5)

Wednesday from 11:00 to 19:00 (GMT-5)

Thursday from 11:00 to 19:00 (GMT-5)

Friday from 11:00 to 19:00 (GMT-5)

꧁༒☬על עצמי.☬༒꧂

אני ילדה מתוקה ונוחה, אני אוהבת שלום והרמוניה בכל מה שאני עושה.. אני מחשיב את עצמי למישהו מאוד נדיב, תמיד מוכן להקשיב ולתמוך באחרים.. למרות שיש לי טבע שקט, אני גם מאוד סקרנית ואוהבת לחקור דברים חדשים, תמיד מחפשת חוויות שלוקחות אותי מחוץ לאזור הנוחות שלי, אבל בלי לאבד את המהות שלי. אני אוהב את הרעיון של שיתוף רגעים של שותפות וחיבור עמוק. אם אתה מישהו מכבד, אהוב ומעוניין לחלוק הרפתקאות חדשות, אנחנו יכולים להכיר אחד את השני טוב יותר..

כמו כן, אני בחורה כפופה שמתענגת על כניעה וחיבור עמוק במערכת יחסים המבוססת על אמון הדדי. אני מחשיב את עצמי למישהו פתוח, מוכנה לחקור וללמוד, תמיד בתוך סביבה של כבוד ותקשורת ברורה. אני מעריך מאוד שותפות, דאגה והבנה של גבולות. אם אתה סבלני, מכבד ומוכן ליצור מערכת יחסים בטוחה ומעשירה לשנינו, אהיה שמח לפגוש אותך..

היום היה יום שהחל בדרך רגילה, אבל זה הפך לאחד הימים שאני שומר בחשבון.. התעוררתי לצליל המוכר של האזעקה שלי והכנתי להתמודד עם היום.. אחרי מקלחת מהירה וארוחת בוקר קלה, החלטתי לשנות את השגרה שלי וללכת לקפה שונה מהרגיל.. בזמן שנהניתי מהקפה שלי וגלפתי ספר, שמתי לב לבחורה יושבת בפינה, שקועה בעולם שלה עם אוזניות על. עינינו נפגשו, וכמעט כאילו על דחף, החלטתי להתקרב אליו ולהתחיל שיחה.. התברר ששיתפנו טעימות מוזיקליות דומות, היו לנו זמרים אהובים במשותף, והנהנו לחקור סגנונות בגדים חדשים.. השיחה זרה באופן טבעי, כאילו הכרנו כל חיינו.. לאחר חילופי צחוק וחוויות, אמרנו שלום עם הבטחת הפגישה שוב. הלכתי לכיתות שלי באקדמיה לריקוד עם חיוך על הפנים שלי,. ריקוד תמיד היה התשוקה שלי, וכל תנועה בסטודיו היא ביטוי לאהבתי לאמנות.. היום באקדמיה היה אינטנסיבי אבל מתגמל.. אני מתרגלת בשרותים, משלמת טכניקות, ומחלקת צחוק עם חברי רקדנים. כל יום של אימון מביא אותי צעד אחד קרוב יותר למטרות המקצועיות שלי, וזה ממלא את לבי עם סיפוק. אחרי שיעורים, החלטתי לעשות עצירה מיוחדת לפני שחזרתי הביתה.. ביקרתי את אמא שלי, שתמיד הייתה התמיכה הגדולה ביותר שלי.. חלקנו ארוחת ערב מרגיעה, זכרנו סיפורים משפחתיים, ופשוט נהנינו מהזמן שלנו ביחד.. אהבתה ומילות עידוד שלה הן המקלט שלי באמצע החיים העמוסים של רקדנית.. כשהגעתי הביתה, מותשת אבל מאושרת, אני שקלתי על היום. למרות שזה היה מתיש, זה היה סדרה של רגעים משמעותיים. לעשות מה שאני אוהבת, לחלוק עם חברים חדשים וליהנות מזמן עם אמא שלי הזכיר לי את החשיבות של הערכה של כל יום. נפלתי למיטה שלי מותש עם ההבטחה ש, למרות האתגרים, אני בונה חיים מלאים בחוויות משמעותיות ואנשים שעושים את הטיול שלי יותר מיוחד.

הציפייה כיסתה אותי כשכוננתי לאחד הרגעים המרגשים ביותר בקריירה שלי.. היום, אני אופיע במגדיל ג'ורג' אליעזר גאיטן תיאטרון. גודל התרחיש הזה לא ברח מראש שלי, ואני הרגשתי תערובת של עצבנות ולהיט. מוקדם יותר, נכנסתי לשגרת ההתחממות והתרגול הרגילה שלי.. כל צעד, כל סיבוב, היה קריטי כדי להבטיח שההצגה שלי תהיה ללא רבב.. התלבושות והאיפור הוסיפו מגע מיוחד להכנה, והפכו אותי לגרסה מוגברת של עצמי.. כשהגעתי לתיאטרון, הודיה של הבניין הרשים אותי שוב.. התקרות הגבוהות, הפרטים האדריכליים האליל וההיסטוריה שזורמת מכל פינה, יצרו אווירה ייחודית.. המציאות שאני הולך לרקוד על הבמה היוקרתית הזאת מילאה אותי עם רגש.. מאחורי הקלעים, חלקתי צחוק ומילים של עידוד עם שותפי הריקוד שלי. החברות בינינו הקלה את העצבים ששוטטים באוויר.. אנחנו עזרנו אחד לשני לוודא שהכל היה במקום, מהחליפות לכווריאוגרפיה.. הזמן הגיע לצעוד על הבמה.. אורות התיאטרון דממו, והמרמור של הקהל ציפה לתחילת ההופעה.. עם כל צעד שאליו נסעתי אל הבמה, הרגשתי את הרטט של הרגשה באוויר.. כשנכנסתי לאור הזרקורים, הקהל הפך לים של פרצופים מטושטשים.. המוזיקה החלה, ושרירים שלי סינכרנו למלודיה המוכרת.. כל תנועה הייתה מלאת תשוקה ומקדיש.. הכווריאוגרפיה התגלתה בחסדנות, ואני הפכתי למבולגנת לחלוטין באמנות הריקוד.. האנרגיה של הקהל התגלתה בעצמה בתשואות ובמחאות, אשר תמצית את הביצוע שלי על הבמה.. כל קפיצה, כל סיבוב, היה חגיגה של שנים של מסירות ואהבה לריקוד.. החיבור בין מוזיקה, תנועה וקהל יצר חוויה ייחודית ובלתי נשכחת. בסוף המצגת, מחיאות כפיים הדונו דרך התיאטרון כמו גל של הכרה. אני קפדתי להודות, מרגישה את התרגשות של שיתפתי את התשוקה שלי עם קהל מעריך כזה.. תיאטרון ג'ורג' אליעזר גאיטן הפך לסביבה לאחד הפרקים הנפלאים ביותר בקריירה שלי, יום שאני תמיד אשאב בחשבון בלבי כניצחון על אתגרים וטקס של הריקוד שאני אוהב..

היום התחיל מלא ציפיות ואנרגיה לחזרות במדלן.. מצגת חשובה הייתה מתקרבת, וכולנו היינו מחויבים להשיג שלמות בכל מהלך.. עם זאת, מההתחלה של המשפט, דברים התחילו להיות מסובכים.. הצוותים לא זורמים כפי שציפינו.. כל צעד נראה לקפוץ מעל הבא, והתסכול השתלט.. לחץ היה ניכר באוויר, ובאמצע המתח, חילוקי דעות עלו.. ויכוח אינטנסיבי פרץ בין חבר הכיתה שלי ולי, כל אחד מגן על חזון הכוריאוגרפיה שלה.. המילים החדות הדונו באולפן, וההרמוניה שחיפשנו להצלחת הצגתנו התמוטטה.. למרבה המזל, ברגע של בהירות, שנינו הבנו שאנחנו עובדים לעבר אותה מטרה.. החלטנו לשים בצד את ההבדלים שלנו ולהתמקד במציאת פשרה שתועיל לכל הקבוצה.. אחרי שיחה רגועה ומחשבה, הצלחנו להתפייס, בהכרה שהלחץ של הרגע השפיע על תקשורתנו.. הקבוצה, למרות שקיבלה הקלה מההחלטה על המחלוקת, עדיין הרגישה את המתח שנבנה.. החלטנו לקחת הפסקה ולמצוא מסעדה קרובה כדי להירגע ולחדש.. אנחנו חלקנו צחוק וסיפורים בזמן שנהנינו מהאוכל, והחברות גדלה חזקה שוב. עם זאת, דאגה נכנסה למחשבותינו שוב כאשר קיבלנו את החדשות שאחד מחברינו פגע בברך במהלך חזרות.. האוויר הפך עבה עם אי ודאות. היינו ימים רחוקים מההופעה ופגנו את האפשרות של נאלץ לארגן מחדש את כל ההנפקה.. אחרי רגע של הלם, נפגשנו כקבוצה כדי לדון באופציות שלנו.. החלטנו לתמוך בשותף הפצוע שלנו ולהתאים את הכוריאוגרפיה להתאים למצב שלו.. הסולידריות הייתה ברורה, וכולם התחייבו לעשות מה שהיה נחוץ כדי להפוך את המצגת להצלחה, אפילו אם זה אומר לעשות שינויים בדקה האחרונה.. הדרך להופעה הפכה מאתגרת יותר, אבל מצוקה הביאה אותנו אפילו קרוב יותר יחד כקבוצה.. אי ודאות ולחץ הפכו לכוח המניע כדי לשפר כל פרט.. למרות המכשולים, ההצגה במדלין התקיימה בהצלחה, והמחאות הקהל קראו כעדות על ההתאוששות והמסירות שלנו..

♥ הרפתקה גדולה בכפר קולומביאני. ♥

הטיול שלי לפרסנו, טולימה היה לא רק צלילה לטבע ותרבות הקפה, אלא גם הזדמנות לפגוש אנשים מדהימים שהשאירו עלי רושם עמוק. העיר הקטנה הזו, עם הנופים הירוקים שלה והקפה המפורסם בעולם, קיבלה אותי בברכה בדרך שאני לעולם לא אשכח..

Day 1: הגעתי לפרסנו ביום שמש, אחרי טיול כבישים שהאפשר לי ליהנות מנוף ההרים והאוויר הנקי. הרגשתי את הרוח הקרה, את הרוח הקרה, את הרוח הקרה. התחנה הראשונה שלי הייתה חוות קפה שנוהלה על ידי דונה מריה, אישה מבוגרת, עם ידיים שעבדו בשדות, אבל עם חיוך שהבהיר הכל. מרגע שהגעתי, היא גרמה לי להרגיש בבית..

דונה מריה פגשה אותי עם קפה טרי ואמרה לי על חייה בפרסנו. היא סיפרה לי סיפורים על איך הסבים שלה שתלו את עצי הקפה הראשונים בחווה הזאת, ואיך היא המשיכה את המסורת המשפחתית. דיברנו שעות בזמן שאני נהניתי מהשקט של החווה, מוקפת בטבע. באותו לילה, ישנתי בחדר פשוט אבל נוח, בעוד שהבריכה הקרה מההרים עוררה אותי לישון..

Day 2: למידה עם דון קרלוס בדרך הקפה למחרת, היה לי מספיק מזל לפגוש את דון קרלוס, חקלאי בעל תשוקה לעבודתו. הוא היה חלק מסיור שלקח אותנו לחקור את אחת ממטעי הקפה הוותיקים ביותר באזור. דון קרלוס, עם הכובע האופיינית של האזור ומקל העץ שלו, היה אדם של כמה מילים, אבל עם ידע עמוק של גידול קפה.

הייתי מופתע על ידי הסבלנות שבה הוא הסביר לנו כל שלב של התהליך, מבחירת הפולי הקפה הטובים ביותר עד הטחינה. "לכל כוס קפה יש סיפור", הוא אמר לי כשהראה לי כיצד הופקו הפולים ביד. עם עזרתו, הייתי מסוגל לקחת את הפירות שלי, משימה שנראתה פשוטה אבל דרשה הרבה כישורים. למדתי להעריך אפילו יותר כל גביע קפה ששתינו מדי יום..

לאחר הסיור, ישבנו לארוחת צהריים טעימה של "לכונה טולימנסה", ששיתפנו עם מבקרים אחרים. זה היה רגע של חברותיות, שבו כולנו הקשבנו לדון קרלוס מחלק אנקדוטות על חייו ואהבתו לכפר. "קפה זה יותר מעבודה, זה החיים שלנו", הוא אמר לנו בגאווה.

Day 3: הרפתקה בסרו גואלי עם לורה ואנדרס ביום השלישי החלטתי לטייל לסרו גואלי, ושם פגשתי את לורה ואנדרס, זוג צעיר שגם הוא ביקר בפרזנו. מהרגע הראשון התחברנו בגלל התשוקה שלנו לטבע. יחד יצאנו לטיפוס, שהתברר כמאתגר יותר ממה שציפינו. עם זאת, הבדיחות של אנדרס והאנרגיה של לורה הפכו את הטרק למהנה.

במהלך הטיול דיברנו על הטיולים שלנו. לורה הייתה צלמת חובבת, וכשטיפסנו, היא כל הזמן לכדה כל פרט בנוף. אנדרס, לעומת זאת, היה הרפתקן מלידה, תמיד חיפש את האתגר הבא. הם עודדו אותי להמשיך ככל שהמדרון נעשה תלול יותר, ובסופו של דבר הגענו לפסגה, שם היינו חסרי מילים מול הנוף עוצר הנשימה של עמק סן חואן.

אחרי ההליכה, שלושתנו החלטנו ללכת לאחד ממרכזי הבריאות הטבעיים באזור כדי להתקרר. בילינו את אחר הצהריים בשיחה ובצחוק בזמן שהתאוששנו במים הקרים והנוחים. זה היה אחד מהימים האלה כשאתה מרגיש שאתה בדיוק שם שאתה אמור להיות.

Day 4: להתראות עם הטעם של פרסנו היום האחרון של הטיול שלי היה תערובת של נוסטלגיה והכרת תודה. חזרתי לכיכר המרכזית, שם פגשתי את דונה רוזה, סוחר בשוק המקומי שדון קרלוס המליץ לי. הייתה לה דוכן מלא בפירות אקזוטיים וממתקים טיפוסיים. היא הציעה לי לנסות כמה אצ'ירות ביתיות וסיפרה לי בפירוט כיצד הן מוכנות, בעדינות שהזכירה לי כמה חמה העיר..

לפני שחזרתי, אמרתי להתראות לדונה מריה, שהעניקה לי חבילת קפה מחווה שלה. "כדי שתוכל לקחת חתיכה קטנה של פרסנו איתך לכל מקום שתלך," היא אמרה לי בחיוך. הרגשתי שאני לא רק לוקח את הקפה שלה איתי, אלא גם את האהבה שלה וכל מה שלמדתי מהאנשים שפגשתי..

הטיול הזה היה הרבה יותר מביקור במקום יפהפה. זו הייתה חוויה מעשירה, מלאה באנשים שבפשטותם ובחוכמה שלהם, לימדו אותי להעריך את הדברים הקטנים בחיים. פרסנו, עם האנשים החמים שלה והאדמה הפראית, זכתה למקום מיוחד בלבי..